בין המזמורים שבפסוקי דזמרא של שבת משובץ מזמור צ' בתהילים, הפותח במילים: "תפילה למשה איש האלקים, ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור"[1]. בפירוש הכינוי 'מעון', המצוין בפסוק, עסקו המפרשים.
מעון – מחסה ביטחון
ל'אבן עזרא' התפרש הדבר בהקשר של ביטחון: הקב"ה הוא המעון האמתי – התקרה העליונה – שאינה משתנה. ה'אבן עזרא' אף קושר בין דברי משה שבתפילה זו לדבריו בתורה – "מעונה אלקי קדם"[2] – שאף בהם ננקטה לשון 'מעון':
"'תפלה למשה איש האלקים' – לפי דעתי: שמשה אדונינו חבר זאת התפלה כי היא על לשון רבים ואין דברי דוד ככה. ועוד: שהחל ד' מעון אתה ובתורה מעונה אלהי קדם… והנכון בעיני שהוא ממעון קדשך והיא התקרה העליונה, כמו: 'ויהי בשלם סוכו' והנה מעונתו כנגד סוכו. והטעם כי השמים אינה מעונות לנו באמת רק אתה המעון באמת, ודור הולך ודור בא והמעון עומד לא ישתנה"[3].
וכך במקום נוסף:
"'מעונה אלקי קדם' – דע כי מעון כמו סוכה והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ורבים כן. והטעם כי מעונה שלך הוא אלקי קדם, כמו 'עליון שמת מעונך'. 'מעון אתה היית לנו'. ולעולם המעון למעלה על החוסה בו והמקום למטה"[4].
'מעון' מתייחס למקום, ו'מעונה' מתייחס לזמן, הרי לנו קשר בין מישור המקום למישור הזמן בכינוי 'מעון'.
כיוצא בדבר פירש גם רש"י, בפרק הבא בתהילים:
"'עליון שמת מעונך' – את הקב"ה שמת מעון מבטחך"[5].
מעון – מקום
דימוי זה כלפי מעלה, בשם 'מעון', הפך אצל חז"ל ובעקבותיהם אצל הרמב"ם ליסוד בהשקפת עולם. כך דרשו במדרש:
"'ויפגע במקום'. ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו… אמר רבי יצחק כתיב: 'מענה אלקי קדם', אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו, מן מה דכתיב: 'ד' מעון אתה' הוי הקדוש ברוך הוא מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו"[6].
הכינוי 'מעון' הוא מלשון 'מקום', רוצה לומר שהקב"ה הוא מקומו-מעונו של עולם, ואין העולם מקומו-מעונו.
בדברי חז"ל אלו עסק הרמב"ם במורה הנבוכים:
"ובבראשית רבה אמרו בפרשם למאמרו ית' 'מעונה אלוקי קדם', אמרו 'הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו'; וסמכו לזה אמרם "הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס – הדא הוא דכתיב "כי תרכב על סוסיך". זה הוא לשונם והסתכל בו ותבין איך ביארו יחסו ית' לגלגל ושהוא כלי לו אשר בו ינהיג המציאות"[7].
וכן ב'עיקרים':
"ולפי שהמקום מעמיד העולם ומקיימו נקרא האל מעון. אמר משה: 'מעון אתה היית לנו', כלומר שאתה מעמיד העולם ומקיימו כמקום שמעמיד הדבר ומקיימו"[8].
בדברי האחרונים התבאר המושג 'מקום' כמתייחס ליצירת העולם והפעולות האלוקיות בו. כך ברמ"ק:
"מצד פעולותיו והמצאת עולמו נקרא מקום"[9].
על פי זה הסביר הרב קוק את האמירה בהגדה הפותחת את ארבעת הבנים – 'ברוך המקום':
"ואומרים: ברוך המקום, שכינוי 'מקום' הוא על המצאת העולם בבחינת גבול ומדת הנבראים, והוא מצד הבחי' שאנו משיגים מעט תכלית בריאותו"[10].
מעון המקדש
במקרא אנו מוצאים את השם 'מעון' ככינוי למקדש ג' פעמים:
"למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון"[11].
"והבטת צר מעון"[12].
"כי חמל ד' על עמו ועל מעונו"[13].
אף בדברי המשנה שבה לשון זו ג' פעמים:
אמר רבי זכריה בן הקצב: המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו"[14].
"מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין"[15].
"אמרו עליו על בבא בן בוטי, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר, המעון הזה, אלו היו מניחים לי, הייתי מביא, אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק"[16].
על פי כל המקורות הללו במשנה ביאר ה'תוספות יום טוב' את לשון רבי זכריה – 'המעון הזה' – כמתייחסת למקדש:
"המעון הזה. פירש הר"ב שבועה ור"ל המקדש וכך כתב בערוך ובספר יוחסין אות ז' כתוב. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו' ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחילת כריתות, וזה מנהג בישראל ע"כ".[17]
מעון – עונה
השורש הלשוני של המילה 'מעון' הוא ע.ו.ן, וזהו אף השורש הלשוני של המילה 'עונה'. כך פירש הרשב"ם:
"ועונתה. בית דירה, לפי הפשט לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר, הרי מזון וכסות ומדור"[18].
נמצא שהשורש של המקום – מעון, והזמן – עונה, אחד הוא[19], והרי לנו פעם נוספת הקשר שבין הזמן והמקום.
על יסוד זה עמד הרב הירש בתהילים:
"ד' אהבתי מעון ביתך'… מעון משכן זמני, מ' – ציון המקום. עון כמו עונה – ציון הזמן"[20].[21]
על פי יסוד זה, הקושר בין 'מעון' ל'עונה', הרי שהמכנה המשותף לכל הדוגמאות במשנה שבהן מכונה המקדש בשם 'מעון' הוא שאין המקדש רק מקום חסות וביטחון, כפי שראינו בתחילה, אלא מקום האינטימיות המבוטאת בלינה.
כיוצא בזה אנו מוצאים שבית קודשי הקודשים מכונה במקרא בשם 'חדר המיטות':
"ותקח יהושבע בת המלך יורם אחות אחזיהו את יואש בן אחזיה… בחדר המטות"[22].
ופירש רש"י:
"בעליית בית קדשי הקדשים…וקורא אותה חדר המיטות על שם 'בין שדי ילין' (שיר השירים א' יג), וזהו שיסד רבי אליעזר נפץ חדר המטות חורבן ביתך יכפר עליהם".
הלינה שבירושלים מוזכרת אף בדברי ישעיהו שבהפטרתנו:
"צדק ילין בה"[23].
לינה זו יש בה אף היבט הלכתי, בדין קרבנות הטעונים לינה, כפי שדרשו בספרי:
"ופנית בבקר והלכת לאהליך – מלמד שטעונים לינה"[24].
ויש בה משום הסרת העוון, והוא שאמרו במדרש:
"מעולם לא היה לן אדם בירושלים ובידו עוון"[25].
מכאן אנו שבים לאיזכור הכינוי 'מעון', במקרא ובחז"ל. בפרשיות דרכים של תולדות המקדש נולד מטבע הלשון המשמש לשבועה – 'המעון הזה'. כך מוזכר כינוי זה – 'מעון' – במקרא, ערב חורבן המשכן והמקדש, וכך הוא נזכר במשנה בשבועת רבי זכריה בן הקצב, בנוגע לכניסת הגויים למקדש, בשבועת רבן שמעון בן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין ערב החורבן[26] ובשבועת בבא בן בוטא שהביא לחידוש המקדש שבזמן הורדוס.[27]
וכך נדרשה שבועת רבי זכריה במדרש 'שוחר טוב':
"יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה. זה שאמר ר' זכריה בן הקצב לחכמים, המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו גוים להיכל עד שיצאו, אמרו לו חכמים אין אדם מעיד על עצמו, התחיל בורכה וממסה מטתו בדמעות, שהיתה אשתו, והיה יודע שהיא טהורה, ולא היה מכירה מפני גזירת חכמים, והיה קורא עליו הפסוק יגעתי באנחתי"[28].
האינטימיות שבלינה התגלתה דווקא בזמן החורבן, כך נדרש בגמרא:
"אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו, מיד הזילום, שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה'"[29].
זמן החורבן הוא לכאורה זמן הריחוק מהקירבה שבין ישראל לקב"ה, וכיצד דווקא אז התגלתה הקירבה? על כך השיב המגיד ממזריטש, שקודם היציאה לדרך הגלות, פקד ד' את ישראל והתגלתה הקירבה שב'מעון':
"ועל פי זה תתבונן מה ששמעתי שהקשו תלמידי הרב הקדוש מוה"ר דוב בער זצוק"ל לרבם, על הא דאמרו רז"ל שמצאו האויבים ביום ההוא את הכרובים כמער איש וכו', הלא אמרו רז"ל שזה לא היה רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובהיפך ח"ו הכרובים הופכים פניהם זה מזה? והשיב להם הקדוש הנ"ל 'חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך' וכו', ואתה הבן"[30].
מעון השבת
כאמור, ל'מעון' שני פנים – במקום ובזמן. הדגשת המעון והדירה ביחס למקדש – זו היא קדושת המקום, והדגשתו ביחס לשבת – זו היא קדושת הזמן. את יסוד הדירה ביחס לשבת אנו מוצאים בדרשת הכתוב: 'ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם – לדירתם', שהובאה ב'תורה שלמה':
"בשבת כתיב 'לדרתם' מאי טעמא? כיון שקדש היום דירתם של ישראל צריך להיות בנר דולק ושולחן ערוך ודירתו מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכל ומאי ניהו שבת. כלה לעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה כפי הראוי לה"[31].
במדרש זה עסק בעל ה'שפת-אמת', וביאר שקדושת הזמן המתגלה בשבת, תלויה בקדושת המקום המתגלה בדירת בני ישראל, וזו משמעות הדרשה 'לדורותם – לדירתם':
"במצות הסוכה הוא תקון המקום. דיש עולם שנה נפש. ובכולם מיוחד לבני ישראל. בשנה זמנים מיוחדים בשבתות וימים טובים שהם אות לבני ישראל שהם פנימיות הזמן. ובנפש אות המילה ותפילין. ובעולם הוא ארץ ישראל ובית המקדש. ובגלות אין לנו רק מצות סוכה הדירה והמקום שייחד לנו השי"ת. ובכל מקום שנבדלין בני ישראל בפנימיות המיוחד להם מתגלה הקדושה להם. כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי כו'. וכ"כ בשבת שבת הוא לד' בכל מושבתיכם. והוא דבר נפלא שקדושת השבת מתגלה רק במושבות בני ישראל. וכ"כ ושמרו בני ישראל כו' את השבת לדרותם. כי אין הקדושה יכולה להתפשט בעולם הזה רק בדירת בני ישראל. לכן בסוכה שנבדלין בני ישראל לעצמם חל עליה שם שמים"[32].
בספר שמות הוסיף ה'שפת-אמת' לבאר את הקשר שבין קדושות הזמן והמקום, כאשר במציאות גלותית מסוגלת קדושת הזמן מסוגלת להתגלות בתוך קדושת המקום, וכך בשבת טמונה קדושת המקדש:
"והנה תיקון עולם שנה נפש תלוין זה בזה. ובמשכן ומקדש היו תיקונים בבחינת עולם. ושבת וזימני תיקון הזמן והשנה. לכן על ידי השבת יכולין למצוא הקדושה כמו שהיה במשכן ומקדש. וכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כו' ונתתי להם בביתי ובחומתי כו'. פירוש בגלות נקראו סריסים כמ"ש במדרש איכה כי במקדש היו מתחברין בני ישראל אל הקב"ה ועשו תולדות כמ"ש על המשכן שהוא פריין ורביין של בני ישראל ע"ש בחדר המטות. ובגלות אנחנו נקראים סריסים. אף על פי כן על ידי השבת והתשוקה כמ"ש ובחרו באשר חפצתי יש לדורות אלו גם כן אחיזה בשורש בית המקדש בביתי ובחומותי כו' מבנים ומבנות"[33].
חזון השבת
חזונה של שבת חזון הוא תיקון המעוות שבבין המצרים. מכאן הדגשת המעון בשבת, כיוון שבשבת אין חורבן, והיא עצמה כמעון. בעולם נורמלי, מתוקן, מתגלות שתי הבחינות – הזמן והמקום – בשורש אחד משותף: ע.ו.ן, שהוא השורש הן ל'עונה' והן ל'מעון'. אך בעולם מעוות, לאחר חורבן המעון-המקום, נותרה בחינת הזמן לבדה, ועל כך דרשו במדרש: "צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבניינה"[34], כי נתעלו ממעל ללינה-למקום, ונותרה קדושת הזמן לבדה, אך זו גונזת בחובה אף את קדושת המקום.
במעלתן של שבתות שבין המצרים הפליג בעל ה'תפארת שלמה':
"רב לך שבת בעמק הבכא, ימי בין המצרים בין י"ז תמוז לת"ב המה עמק הבכא ואז רב לך שבת, יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה".
הייחוד של שבת חזון הוא תיקון העונה, הזמן, על ידי המעון, דירת ישראל בשבת, המקיף עד 'מעונה אלוקי קדם'; 'מעון אתה היית לנו בדור ודור' – הרי לנו מקום וזמן, 'בטרם הרים יולדו' – עוד לפני ההיסטוריה, 'ומעולם ועד עולם אתה א-ל'. אלו הם הישגי רודפי-יה בבין המצרים[35].[36]
נמצאנו למדים:[37]
בפסוקי דזמרא של שבת אנו מזמרים את תפילת משה: "מעון אתה היית לנו מדור ודור". לכינוי 'מעון' מספר היבטים. הוא יכול להתפרש כמקום יציב ועליון, ומכאן הביטחון שבחסייה בצל הקב"ה, ובמקדש, ועל כך דרשו חז"ל שהוא מעונו של עולם ואין העולם מעונו. אך הוא יכול להתייחס גם לזמן, ומכאן ההקשר הלשוני לדברי משה בספר דברים: 'מעונה אלקי קדם', וכפי שממשיך הפסוק 'מדור ודור'. במקרא ובחז"ל אנו מוצאים את הביטוי 'מעון' ככינוי למקדש, בעיקר בתקופה שקודם החורבן. שורש המילה 'מעון' הוא כשורש המילה 'עונה', ומכאן קשר נוסף בין המקום והזמן. הקשר של 'עונה' למקדש מבליט צד נוסף בו, והוא היותו לא רק מקום של חסות אלא אף של קירבה אינטימית, המבוטאת בלינה, וכך מכונה קודש הקדשים 'חדר המיטות'. אינטימיות זו התגלתה דווקא בעת החורבן, שאז נפקדו ישראל קודם היציאה לדרך הגלות. בשבת חזון נקשרים הזמן והמקום – קדושת מקום המקדש מוצאת את מקומה בקדושת זמן השבת, שאף היא מקומה דווקא בדירת בני ישראל. זהו חזונה של השבת, שאותו משיגים כל רודפי-יה בין המצרים.[38]
[1] תהילים צ, א.
[2] דברים לג, כז.
[3] 'אבן עזרא' תהילים צ, א. וכן שם צא, ט: "דברי המשורר לעבד ה', כי אתה העבד ה' שהוא מחסי עליון שמת מעונך והוא לעולם למעלה". וע"ע שם ויקרא כה, כג. וכן בסידור ר' שלמא מגריימזא.
[4] 'אבן עזרא' דברים לג, כז. ראה וייזר.
[5] רש"י תהילים צא, ט.
[6] בראשית רבה סח, ט. וראה שם בפירוש 'מירקין'.
[7] חלק א, פרק ע, תרגום אבן תיבון.
[8] מאמר ב, פרק יז.
[9] 'שיעור קומה' כ, הובאה בסידור הגאונים והמקובלים עמ' מח. וכן בשל"ה, ובהגדת הנצי"ב עמ' 12 בעקבות 'נפש החיים'. ועיין עוד ב'הרחב דבר' ויקרא כג, מג. דברים לג, כז.
[10] 'עולת ראיה' ח"ב עמ' רעד. ועיי"ש עמ' תצג, בהערת הרצי"ה.
[11] שמואל א ב, כט.
[12] שם לב.
[13] דברי הימים ב לו, טו.
[14] כתובות פרק ב, משנה ט.
[15] כריתות פרק א, משנה ז. הובא גם בבבא בתרא קסו ע"א.
[16] כריתות פרק ו, משנה ג.
[17] (הובא ב'אוצר הגאונים' כתובות פרושים עמ' 21. הקדמת ערוך השלם וציינו להפלאה שבערכין. על היחס לפרסית בער"ש כרך ט' עמ' 262).
[18] שמות כא, י.
[19] וראה מנדלקורן.
[20] רש"ר הירש תהילים כו, ח. וראה 'עולת ראיה' ח"א עמ' מד: 'עולת ראיה':
"ד' אהבתי מעון ביתך, ומקום משכן כבודך. האהבה, בתחילת צמיחתה, מתחברת היא עם האניות אשר היא בטבעו של היצור המוגבל, ואהבתו להיות בבית ד', במקום המקודש, ששם האורה האלהית שורה, היא מחוברת עם ההרגשה, שהוא בעצם האני שלו הוא שרוי במעון הקודש, ונפשו שקויה היא מצחצחות אור התענוג אשר להאור האלהי".
[21] וע"ע 'תוספתא כפשוטה' כתובות פ"ג. 'שוחר טוב פ"ו. (זמן ומקום – הקדמת חלק עמ' קלב, שילת, רוכב שמשני צדדיו – זמן ומקום, ע"פ בראשית רבה סח)
[22] מלכים ב יא, ב.
[23] ישעיהו א, כא.
[24] ספרי דברים טז, ז, ועוד.
[25] במדבר רבה כא, וכן בתנחומא במדבר כח, יג.
[26] בשבועתו: "המעון הזה לא אלין", יש משום תיקון לינת השנים מחוץ לביתן בימי עלי, לפני חורבן שילה, ואף לפני חורבן ירושלים.
[27] ומוסברת הערת רב צמח גאון, שיש ליחסה אף לשאר הדוגמאות ואזדא לה הערת היוחסין.
[28] 'שוחר טוב' ו, ח.
[29] נידה נד ע"ב.
[30] 'בני יששכר תמוז-אב ג, א.
[31] 'תורה שלמה' שמות לא, צא.
[32] דברים סוכות תר"נ.
[33] 'שפת אמת' כי תשא תרמ"ט.
[34] שיר השירים רבה ד, ו.
[35] ראה 'עבודת ישראל', קוז'ניץ.
[36] ומכאן ברכת 'שהשמחה במעונו' בעת הקמת בית חדש. ולכן אישה עקרה שלא ילדה – עושה פירות בנחם בתשעה באב.
[37] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[38] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"ו.