קול גדול – ברכה וקללה
בין פרשת בלעם לפרשת מתן תורה נמתחים קווים סמויים של קשרים, המופיעים בחז"ל בכמה אנפין. כך מסופר בגמרא על קיבוץ האומות אצל בלעם בעת שסער העולם בזמן מתן תורה:
"'וישמע יתרו כהן מדין' – מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו 'ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'. ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: 'ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם' כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם… ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר 'ד' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו: 'ד' יברך את עמו בשלום'"[1].
הקול הגדול שנשמע בעולם במתן תורה הסעיר את העולם, ורעדה אחזה במלכי עובדי הכוכבים. התקבצו ובאו אל בלעם הרשע ושאלוהו: 'שמא מבול בא לעולם', והוא השיב להם שזהו קול מתן תורה, חמדה גנוזה שמבקש הקב"ה ליתן לבניו.
המדרש מוסיף וקושר בין הקול הגדול של מתן תורה לקול של ברכות בלעם, אשר קללה צפונה בו:
"כיון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצות הקלות אמר: מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצותיו ושמו משותף בהן שנאמר "ד' אלהיו עמו", המקללם כאלו מקלל פני שכינה ששמו מעורב בשמן. התחיל הופך למשלים 'וישא משלו ויאמר'. זה שאמר הכתוב 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו', כשבא בלעם לקלל את ישראל עיקם הקב"ה את לשונו והתחיל לברך שנאמר: 'ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה', נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן. מנין? אמר רבי אלעזר הקפר: כתיב להלן 'קול גדול ולא יסף' שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו וכאן כתיב 'מברך רעהו בקול גדול' וגו', שאמר לו 'לכה איעצך' והרג כ"ד אלף מישראל, יש קללה כזו?"[2].
בביאור דברי מדרש זה עסק בעל ה'שפת-אמת', וביאר שהקול גדול אשר התלווה למתן הלוחות הראשונים הזיק לקבלתם, מפני שאחר החטא אין לך יפה מן הצניעות. קודם החטא, כשהעולם נמצא במצב מתוקן, שום דבר לא יכול לעכב את התפשטות התורה בקול גדול, אך לאחר החטא הגילוי מעכב ופוגע בהתפשטות התורה, ולכן שלטה בלוחות עין רעה והם נשברו בי"ז בתמוז. על כך היה קטרוגו של בלעם הרשע, שקללה טמונה בברכתו בקול גדול:
"במדרש…. העניין הוא דאיתא הראשונות שהיו בקולי קולות שלטה בהם עין. אין לך יפה מן הצניעות. ומכל מקום קודם החטא היו מוכנים בני ישראל לקבל לוחות הראשונות בקולי קולות היינו שהיה מתוקן כל העולם והיו משועבדים כל האומות תחת בני ישראל, ולא היה הסט"א יכול לעכב התפשטות התורה והיה הולך מסוף העולם כו'. אך אחר החטא נאמר אין לך יפה מן הצניעות שצריך להיות התקונים בהסתר. וזה היה מקטרג אותו רשע באשר בני ישראל חטאו ואינם יכולין לתקן ולקבל הקול הגדול.
שבירת הלוחות והכלים
אלא שבעומק הדבר, כפי שמסיים בעל ה'שפת-אמת', מקורו של הנזק הוא מחמת האומות – שעל ידי עמלק שהתרשלו ישראל מלתקן את העולם כולו. דבר זה נעלם מבלעם שקטרג על ישראל, אשר לא ידע כי בסופו של דבר שברי הלוחות יודבקו ויתוקנו, וכפי שממשיך ה'שפת-אמת':
"אכן באמת כל זה עשו הרשעים. ועל ידי מלחמת עמלק נתרשלו בני ישראל מלהיות מוכן לתקן הכל. ולכן נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק במהרה בימינו. ואז יתקדש שמו הגדול.
ואיתא שברי לוחות מונחים בארון. והיינו כי בודאי המתנה שנתן לנו הקב"ה לא היה למגן ואם כי אז לא היינו ראויים לקבל ונגנז בארון ונשברו הלוחות בי"ז בתמוז וצריכין לתקן כל אלה השברים, וזה היא באמת כמו פיזור וגלות בני ישראל בכל הארצות כדי ללקוט אותן השברים, וכשיתוקן הכל נוכל לקבל הלוחות הראשונים. ולכן איתא בשם האר"י ז"ל חג לד' מחר שלעתיד יהיה י"ז בתמוז יו"ט כי מצד נתינת הלוחות בוודאי היה יו"ט גדול. ורק מצד שאין יכולין לקבל נהפך לנו לאבל מחולנו. וכשיתוקן הכל יהפך לנו שבעה עשר בתמוז לששון ושמחה. וכמ"ש צום הרביעי כו' יהיה לששון"[3].
על אף שנשברו הלוחות הראשונים, שבריהם הונחו בארון הברית ביחד עם הלוחות השניים השלמים. משום שנתינתם לא הייתה לשווא, ואף שבאותו זמן לא היו ישראל ראויים לקבלם והם נשברו בי"ז בתמוז, עתידים הם להיתקן. זה עניינו של פיזור ישראל בגלות – ללקוט את אותם השברים, שכשיושלם הדבר נזכה לשוב ולקבלם.
מכאן גדולה מעלתו של יום י"ז בתמוז שעליו אמר אהרון: "חג לד' מחר", ועתיד הדבר להתקיים לעתיד לבוא – 'מחר', כי מצד נתינת הלוחות שבו הוא יום טוב גדול, כדברי האר"י שציטט ב'שפת-אמת', והובא מקורם ב'תורה שלמה':
"בספר נחל קדומים בשם רמ"ז מגורי האר"י מבואר שלעתיד יהיה יום שבעה עשר בתמוז שניתנו הלוחות הראשונות חג. וזה מרומז כאן, מחר לאחר זמן"[4].
חג זה הטמון ביום י"ז בתמוז אינו סותר את האבלות שבו, אדרבה, החובה להתאבל על ירושלים היא כדי לדבק את שבריה ולחברם מחדש.
משמעותה של שבירת הלוחות היא כשבירת הכלים, אשר אינם יכולים לשאת את האור הגדול הניצוק לתוכם. במקרים כגון אלו היכולת להכיל את האור אינה שווה לריבויו, וכלי הקיבול אינו עומדת בפני עוצמתו של התוכן המתקבל. כך לא עמדו כלי קיבולם של ישראל לקבל את אור מתן הלוחות הראשונים, והם נשברו, וכך בימינו לא היו כלים למתנת אורה של המדינה, והשתמשו בה לצורך הנאות פרטיות; האור היה מרובה על הכלים לקליטה ובא, איפוא, המשבר[5].
יום שמחת לבו
ביום י"ז בתמוז נפרצה החומה, ונשבר הכלי המחזיק את האור הירושלמי. המסגרת התנפצה, הלוחות נשברו והתנהלו קרבות רחוב בתוך העיר. ימי בין המצרים הם הזמן ליצירת הכלים, המסגרות, להתאים את כוח המשיג אל האור המושג, לבניית הכלים והשלמת האורות.
על ידי כך עתיד יום זה להפוך לששון ולשמחה, ל'יום שמחת לבו' בבניין המקדש, כבמתן תורה, וכדברי ר' צדוק הכהן:
"מצינו בתורה אצל אהרן שאמר 'חג לד' מחר' על י"ז בתמוז שאז נשלם המ' יום ראשונים שהיה משרע"ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול היה אז חג לד' שאז היה צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה. וכמו שנאמר במצרים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר… הכונה על מתן תורה, ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות היה אז בי"ז בתמוז החג לד', שהוא יום שמחת לבו שאז היה נתקיים כמו שדרשו חז"ל על פסוק חרות על הלוחות חירות ממה"מ ומשעבוד מלכויות והיה נחקק הדברי תורה בלב ישראל. אך אחר הקלקול נדרש על יוהכ"פ שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות הפסוק ביום חתונתו, דלא היה חרות ונחקק בלב כמו כן בלוחות אחרונות. וביום שמחת לבו נדרש על בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימנו שרק אז יתוקן הכל"[6].[7]
נמצאנו למדים:[8]
בין פרשת בלעם לפרשת מתן תורה נמתחים בחז"ל קווים, בהקשר של הקול הגדול. מדרש אחד מתאר איך כשסער העולם בגלל הקול הגדול של נתינת התורה באו האומות אל בלעם, והוא ביאר להם טיבו של קול זה. מדרש אחר מצביע על קשר בין הקול הגדול, שבו ניתנה התורה, לבין קול ברכתו של בלעם, הטומן בחובו קללה. ב'שפת-אמת' מתבאר שקטרוגו של בלעם היה על חטאם של ישראל, אשר גרם לשבירת הלוחות – בעקבות החטא שלטה עין רעה בלוחות, שניתנו בקול גדול. אלא שמקורו של הקלקול הוא באומות, בעמלק, ולא בישראל, ומשום כך עתידים אותם השברים להיתקן, ועתיד י"ז בתמוז להיהפך לששון ולשמחה, כפי שאמר עליו אהרון: "חג לד' מחר" (ביטוי שלאחר החטא נדרש על יום הכיפורים). שמחה גנוזה זו אינה סותרת את האבלות על ירושלים, מפני שהאבלות היא המדבקת את שבריה ומביאה לגילויה העתידי. שבירת הלוחות היא כשבירת הכלים מחמת ריבוי האור – בזמנו כלי קיבולם של ישראל לא הכילו את אור מתן תורה ונשברו. כך גם בזמננו לא התאימו כלי הקיבול הישראלים לאור מתנת המדינה, ובא המשבר לאחר מלחמת יום הכיפורים. בי"ז בתמוז נפרצה החומה, ונשברה המסגרת המכילה את האור הירושלמי. ימי בין המצרים הם הזמן לבניית הכלים והשלמת האורות, ועל ידי כך עתיד הוא להפוך ליום ששון ושמחה, יום שמחת לבו בבניין המקדש, כיום מתן תורה במהרה בימינו.[9]
[1] זבחים קטז ע"א.
[2] במדבר רבה כ, כא.
[3] 'שפת אמת בלק תרמ"ח. וכן שם תר"ס.
[4] 'תורה שלמה' כי תשא עמ' צד.
[5] שיחה זו נאמרה עם סיום מלחמת יום הכיפורים (תמוז התשל"ד).
[6] 'פרי צדיק' דברים, ט"ו באב.
[7] על השבירה והתיקון בי"ז בתמוז ראה עוד בשיחה לי"ז בתמוז התשע"ח.
[8] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[9] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ד.