בשיחה אחרת[1] העלינו השערה בדבר הקשר שבין מגילת קהלת למעמד הקהל, אשר נחגג בירושלים במוצאי שנת השמיטה, במוצאי היום הראשון של חג הסוכות[2]. השערה זו תסייע בידינו לפתור את אחת הבעיות המרכזיות במגילה.
חלקי הספר
באופן כללי אפשר לחלק את הספר לשני חלקים ראשיים: האחד, קבצים של פתגמי חכמה ולקחים מניסיון החיים; והשני, רשימות עיון בבעיות העולם ששולט בהם היסוד הפסימי של החידלון והאפסות.
דרך החשיבה המופיעה בחלק השני נראית, בהשקפה ראשונה, כל כך מוזרה לדרך המלך של המחשבה המקראית, עד שביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת (שבת ל ע"ב).
השאלה היסודית היא מה מטרתו של החלק הידוע בסיסמתו: "הבל הבלים", וכן מה יחסו לחלק של אוסף הפתגמים המדריכים את האדם ביחס לתופעות רבות בחיים.
הבל תחת השמש
הפרשה הבסיסית שבקריאת המלך במעמד הקהל הייתה פרשת "שמע ישראל", זו המכונה בשם: "קבלת עול מלכות שמים" (משנה ברכות ב, א), ומטרתה הייתה – בלשונו של הרמב"ם – "לחזק דת האמת" (הלכות חגיגה פרק ג, ו). מסתבר שהמלך לא הסתפק בקריאת הפרשייה בתורה בלבד, אלא השתמש בהזדמנות נדירה זו של כינוס המוני להרצות, להחדיר ולהעמיק את מערכת האמונות והדעות של התורה.
הדרך שבחר קהלת להעמיק את האמונה בבורא עולם האחראי לבריאה וחפץ בטובתה, היא זו המכונה בפינו 'הוכחה על דרך השלילה'. בחלק ההגותי של הספר חוזרים ונשנים המושגים: "תחת השמש", "אני", "הבל", "הבל הבלים". הביטוי "תחת השמש" מופיע עשרים ושבע פעמים ובשלושה מקומות נוספים: "תחת השמיים". הביטוי "אני" כנוסף לנטייה בגוף ראשון כגון: "דברתי אני", "פניתי אני" וכו', מופיע עשרים ושתיים פעמים. והניב המיוחד "הבל" כסמל לשלילה הכוללנית נזכר עשרים ושמונה פעמים. מערכת משולשת זו של "אני", "תחת השמש" ו"הבל" יוצרת כעין משוואה. התבוננות אישית, פרטית, של ה"אני" בכל המעשה שנעשה תחת השמש, מביאה בהכרח למסקנה – הבל, הבל הבלים.
ערכיות מעל השמש
כל אותו עולם הנתפס בלבנו בצורה אינטואיטיבית כבעל משמעות, כמושג ערכי עליון – מוצג בהתבוננותו של קהלת כחידלון, כריק מכל מובן נצחי וקיים. זו ההתבוננות הבאה מזווית הראייה של ה"אני" במעשה שתחת השמש. מכאן ההדגשה החוזרת ונשנית – הבל.
וכיון שבכל זאת אין אנו משלימים עם אפסותו של כל הסובב אותנו, ואנו מניחים את מוחלטותו, את ערכיותו ואת אי-הֶבליותו – על כורחנו שנקודת המוצא שלנו הייתה מוטעית.
אין להתבונן בשאלות הנצח רק מעמדת מבט אישית, בלי להביא בחשבון את מה שלמעלה מהשמש ובלי לקבל את יצירת הדורות ומסורתם. ייתכן שהראייה הכוללת הרצויה רמוזה בסוף המגילה, בהדגשה מרובעת של המילה "כול": "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (יב, יג-יד). רק הסתכלות מקיפה על מכלול היצירה לדורותיה, על היצירה החולפת שתחת השמיים ועל מה שלמעלה מהם, תביא אותנו למסקנה אחרת מאשר הבל הבלים.
מסרים לכל שכבות העם
המעמיקים והמתבוננים שבין העולים לרגל לחוג בירושלים, ודאי עמדו על עומק חכמתו של קהלת, על ייחודה של גישתו בעולם המקראי כולו. מה שמודגש בכל ספרי התורה וחוזר בהדגשים רבים בספר דברים – טהרת אמונת הייחוד, קיבל בספר קהלת העמקה מקורית מיוחדת במינה.
אולם במעמד הקהל השתתפו כל שכבות העם, אנשים, נשים וטף, ומה אפשר היה להם להבין מדברי חכמתו של החכם מכל אדם?! את דברי התורה על האמונה ומצוותיה תפסו באופן יחסי להבנתם, ומה חידושים ישמיעם המלך בקריאתו? אולי כאן בית הולדתם של פתגמי החכמה הבנויים על סמך ניסיון החיים: "אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר – שַׁלֵּם. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (ה, ג-ד); "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים" (ז, ה) וכדומה.
מגילת קהלת כפי שהיא לפנינו, תולדות חיבורה כנראה בכינוסי ההקהל על מגוון משתתפיהם. ברם, מגמתה אחידה, כפי שנוסחה בתקופה מאוחרת: "להשאיר רושם בנפש השומעים, שלכל ימי חייהם ישמרו בלבבם את עדות הדברים" (קדמוניות היהודים ד, ח, יב).
[1] הערת העורך: שיחה "קהלת – הקהל".
[2] הערת עורך: בשיחה האמורה הועלתה השערה שמקור מגילת קהלת הוא בקריאת ההקהל בידי המלך, כאשר המלך מוסיף על קריאת פרשיות התורה דברי הגות ועיון. וקיבוץ הדברים שהושמעו במעמדים אלו הוא מגילת קהלת.