זכריה פרק יד
אזכורים במקרא
הדברים על חגיגת חג הסוכות במקרא מתחלקים לשניים: המסופר בספרי התנ"ך השונים על קיום וביצוע של מצוות החג, וההשקפה על החג לעתיד לבוא.
כבר בספר מלכים מופיע הכינוי הסתמי "חג" כשם נרדף לימי הסוכות: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א' ח, ב), וכן בפסוק נוסף: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (שם, סה). בתקופה מאוחרת הרבה יותר אנו מוצאים כינוי זה בספרות התנאית, במשנה ובתוספתא: "ובחג נידונין על המים" (ראש השנה א, ב).
בספרי הנבואה נזכר חג הסוכות ברמיזה בדברי הושע (יב, י): "עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד", וכפירושו של הרד"ק: "אני עתיד להוציאכם מהגלות שתהיו שם כמו שעשיתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים וכלכלתי אתכם במדבר והושבתי אתכם באהלים, כן אני עתיד עוד כשאוציאכם מארצות העמים להושיב אתכם באהלים בדרך ולהראותכם נפלאות עד שתשובו לארצכם בשלום"[1].
קושי בתיאור בנחמיה
קושי גדול מעוררים הפסוקים בנחמיה ח (פס' יד-יח), הן מצדדים הלכתיים והן מצדדים היסטוריים. במקום ארבעה מינים נזכרים שם חמישה, וגם לא כולם מפורשים בצוויי התורה. נוסף לעלי תמרים ולעלי עץ עבות מופיעים עלי זית, עלי עץ שמן ועלי הדס. והמתמיה יותר הוא הפסוק: "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא" (פס' יז).
הקושי שבקביעה היסטורית זו שבדברי נחמיה נדון בכל הרבדים שבספרות התורנית. החל משני התלמודים (בבלי ערכין לב ע"ב; ירושלמי שביעית ו, א), מדרשים (סדר עולם רבה ל), ר' יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ג, סג), המלבי"ם בפירושו (על אתר), ועד לרד"צ הופמן (ויקרא חלק ב קצט-רא) ולהסבריו של הרב גורן בפירוש דברי התלמוד הירושלמי, ועוד.
יש מן התשובות שעיקרן בהסבר הדבר כמליצה להגדיל עניין היום ההוא. ויש שנופם של הדברים נוטה לכיוון העתידי של חג האסיף, ומכאן הקשר שבין תקופת הכניסה לארץ בימי יהושע לעלייה השנייה בימי עזרא ונחמיה ולתקופת העתיד.
אומות העולם וחג הסוכות
שלוש פעמים בפרקנו מודגש הקשר בין אומות העולם לבין חג הסוכות: "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (פס' טז). נשנה הדבר בנבואת הפורענות על מצרים (פס' יח), ונשלש: "זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (פס' יט).
במקרא עצמו לא נתפרש הקשר בין חובת העלייה לרגל של האומות לבין חג הסוכות, והנביא מסתפק בקביעת העובדה. אבל בספרות שאחרי המקרא תפס קשר זה מקום נכבד ומפורש בגוונים שונים.
מפורסמים הם דברי חכמים על היחס בין החג לשבעים האומות (סוכה נה ע"ב), וכיוצא בכך המבחן הנזכר באגדת הקדמונים (עבודה זרה ג ע"א) על מצווה קלה וסוכה שמה, שבה עתידים להיבחן אומות העולם ואף בה הם נכשלים. יש שהצביעו על הקרבה לנבואה על הורדת הגשם (פס' יז) ועל דברי המשנה (ראש השנה א, ב) שבחג נדונים על המים. והרי המים הם צורך חיוני, ראשוני, לקיומו של העולם והחברה האנושית, ומכאן הגוון האוניברסלי של חג הסוכות. יש שראו בנבואת זכריה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (יד, ט) את הפתרון לעניין. האנושות התפלגה בימי מגדל בבל, תוך כדי ניסיון לבניין איתן ויציב. הניסיון נכשל. אחדותו המחודשת של המין האנושי בשפה אחת ובדברים אחדים, באמונה בבורא אחד ובשמו אחד תבוא בתקופת האחרית כשסוכה אחת, בניין שאינו מתהדר בחוזק חיצוני, חופפת וסוככת על כל גויי הארץ.
ויש שראו בהוראה החקלאית של סוכות – חג האסיף, את תקופת השנה, שורש ההסתר. מכוחו ומכוח כוחם של דברי זכריה על סוכת שלום עולמי, התחדשו, מתחדשים ועתידים להתחדש רעיונות אוניברסליים נעלים.
[1] הערת העורך: ראה רד"צ הופמן (מובא בחזון המקרא ח"ב עמ' 402) הרואה בדברי הרד"ק הצבעה על חג הסוכות.