זכור את יום השבת
יסוד הצירוף של צמד המילים: "יום השישי" לקידוש בליל השבת – עניינו, על פי הגר"א, ההוספה מחול על הקודש[1].
לדין ההוספה על קדושת השבת ישנם מספר מקורות, אחד מהם מלשון הציווי 'זכור את יום השבת'. כך במכילתא:
"זכור ושמור – זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומלאחריו"[2]; "זכור ושמור זכרה עד שלא תיכנס ושמרה משתיכנס מכאן שמוסיפין מחול על קודש בכניסתה וביציאתה"[3].
אף יסוד דין קידוש על היין נעוץ ב'זכור'. כך למדו בגמרא:
"תנו רבנן 'זכור את יום השבת לקדשו' – זכרהו על היין"[4].
ופירשו בתוספות:
"דזכירה כתיב על היין, 'זכרו כיין לבנון' (הושע יד), 'נזכירה דודיך מיין' (שה"ש א)".
זכור את אשר עשה לך עמלק – זכירה חיובית וזכירה שלילית
כנגד הזכירה ה'חיובית' של השבת ישנה הזכירה ה'שלילית' של עמלק, וכפי שנדרש הדבר בפרקי דרבי אליעזר:
"אמר להם משה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. אמרו לו ישראל: משה רבינו, כתוב אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב אחר אומר זכור את יום השבת לקדשו, היאך יתקיימו שניהם? אמר להם: לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ. זה כוס וזה כוס. זה זכור לשמור ולקדש את יום השבת, וזה זכור להשמיד ולהכרית את כל זרעו של עמלק, שנאמר 'והיה בהניח ד' וכו' לא תשכח'"[5].
תפיסת זכירת מעשה עמלק כזכירה שלילית מיישבת את התמיהה שבמצווה זו; אם מבקשים אנו למחות זכרו של עמלק, טוב יותר היה, לכאורה, שלא להזכירו ועל ידי כך יימחק וייעלם זכרו מן העולם?!
אלא שזוהי זכירה של שלילה. כל כוחו של עמלק הוא דווקא בנסתר, בהיחבא; ממילא עצם הזכירה, הדיבור בפה, מוציאה את כוחו מההעלם ובכך נמחה זכרו. נמצא שזכירת עמלק עצמה היא-היא מחייתו ומחיקתו.
על כך עמד בעל ה'שם משמואל':
"בפדר"א המשיל את השבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכוחו של עמלק הוא כח פנימי רע, וזה שהמשילהו לחומץ שהוא נמי פנימיות כמו יין אלא שזה טוב וזה רע. ועל כן כמו ששבת הוא פנימיות יומא דנשמתא כן לעומתו עמלק בטומאה, ועל כן כחו כל כך גדול כי כל דבר פנימי יש לו כח גדול, עכת"ד.
ויש לי להוסיף בה דברים על פי מה שאמרנו שעמלק היה בו ניצוץ הקדוש והפכו לרע, זה הוא ממש כחומץ שהיה מתחילתו יין ונתקלקל… ולפי האמור יש ליתן טעם על מצות זכירת עמלק, כי הנה הוא פושט טלפיו ומראה שהוא טהור ומסתיר את רשעתו על כן כחו גדול, על כן המצוה להזכיר בפה מה שעשה בגודל רשעתו כדי שיהיה רשעתו נגלה בפועל, ולא יהיה כחו כל כך גדול.
וזה שבמדרש שכתוב תמחה וכתיב מחה אמחה אתם מזכירין שמו מלמטה ואני אמחה שמו מלמעלה הרי שהזכירה נקראת גם כן מחיה, והטעם כנ"ל, שבמה שמגלין רשעתו ומשפילין כחו מלמעלה, הזכרה עצמה היא מחיית עמלק, עד לעתיד דכתיב בעובדיה 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', היינו שתתגלה רשעתו שהיתה טמונה בסתר לבבו בזה עצמו יתבטל מהותו לגמרי, וזהו עצמו הוא מחיית שמו, בב"א"[6].
לעומת זכירת עמלק – זכירת השבת אינו כן, אלא זו היא זכירה של חיוב, המחייבת ומקדשת אף את החול ומוסיפה על הקודש.
זכר ימי הפורים
נמצא, אם כן, שיסודו של פורים ניצב כנגד יסודה זה של השבת, שהוא חוטף ועושה את ימי החול ליום-טוב. בזאת עולה פורים על השבת ומתקן ביתר שאת את ימי החול, שלא נאסרה בו המלאכה.
על פי דרכנו למדנו על התיקון הגדול בשבת-זכור, הן בזכירה השלילית המוחה את זכר עמלק, והן בזכירה החיובית המוסיפה מחול על הקודש.
זכר תוספת ירושלים
עד כה עמדנו על טיבה של התוספת בבחינת הזמן, ועתה נעמוד על טיבה של ההוספה בבחינת המקום – בירושלים.
מן המדרש למדנו על שייכות עמלק למלחמה על ירושלים:
"ר' יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק', וכתוב אחד אומר 'כי מחה אמחה', כיצד יתקימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא תמחה כשפשט ידו בכסא מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשט ידו בכסא של הקב"ה? אלא על ידי שהחריב ירושלים שכתוב בה 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ד" – לפיכך מחה אמחה, ונאמר 'כי יד על כס יה מלחמה לד'"[7].
עמלק פושט ידו בירושלים ומבקש להחריבה; זו היא פגיעה בכיסא ד' ומכאן המלחמה בו מדור דור. ירושלים יסודה לעתיד הרחבה והוספה, והוא, עמלק המצטמצם, רוצה לכללה בצמצום המאפס.
כנגד פשיטת ידו של עמלק באה הזכירה השלילית, המוחה את זכרו, ויחד עמה עולה הזכירה החיובית של ירושלים, עליה מבקש הנביא: "זכרו מרחוק את ד' מרחוק וירושלים תעלה על לבבכם"[8]. זכור בשלילה את המבקש לפשוט ידו בכסא ד', וזכור בחיוב את ירושלים – כיסא ד'.
זכירה זו של ירושלים באה 'מרחוק' דייקא, שהיא מבקשת את התפשטותה של ירושלים למרחקים. זהו יסוד ה'ריחוק' הפורימי; עמלק פושט ידו בירושלים, בכס י-ה – ובזכירתה בא התיקון.
"בימים ההם כשבת המלך על כסא מלכותו"[9] – "בימים ההמה ראיתי ביהודה דֹרכים גתות בשבת… ומביאים ירושלם"[10]; התיקון לכיסא, לירושלים, הוא ההוספה בזכר קדושת השבת.
נמצאנו למדים:[11]
על השבת נצטווינו ב'זכור', ומכאן למדו על תוספת שבת, הרמוזה במילים 'יום השישי' שבקידוש. כנגד זכירה 'חיובית' זו, המוסיפה מחול על הקודש, ישנה זכירה שלילית – זכירת עמלק המוחה את זכרו. כוחו של עמלק הוא דווקא בסתר, ועל כן זכירתו מוחה את זכרו ומוחקתו מן העולם. מכאן אף זכירת הפורים, המוסיפה והופכת את ימי החול לימים טובים, ומכאן התיקון הגדול שבזכירה הכפולה בשבת-זכור. זכירה זו אנו מוצאים אף בבחינת המקום – בירושלים, כיסא ד'. עמלק המצטמצם מבקש לפשוט ידו בירושלים ולאפסה, וכנגד כך באה המלחמה בו, בזכירה השלילית המוחה את זכרו מזה, ובזכירת ירושלים החיובית המבקשת את התפשטותה מזה. זכירתה של ירושלים באה דווקא ממרחק, וזהו אף יסוד הריחוק הפורימי, בהתפשטות ירושלים למרחק כנגד עמלק. נמצא שזכר התוספת בקדושת השבת – היא התיקון לפגיעת עמלק בכיסא המלכות.[12]
[1] ראה שו"ע או"ח רע"א ס"ק כה, ברמ"א ובגר"א שם, וב'דמשק אליעזר' שכוונתו לטעם נוסף לרמוז על תוספת שבת, וכן הוא במפרשי ב"ר ט.
[2] הובא ב'תורה שלמה' כרך טז, עמ' 65, וראה עוד שם במילואים עמ' 241.
[3] שם.
[4] פסחים קו ע"א.
[5] פרקי דרבי אליעזר פרק מד.
[6] 'שם משמואל' צו, תרע"ג (עמ' סז-סח).
[7] תנחומא כי תצא יא.
[8] ירמיהו נא, נ.
[9] אסתר א, ב.
[10] נחמיה יג, טו.
[11] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[12] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ט.