סיפור מתן תורה מעוגן, לשיטת הרמב"ן, במצוות לא תעשה:
"המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ד ט-י) 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלוקיך בחרב' וגו'. והכונה בזה גדולה מאד… נתבונן ונקח ראיה מדבריהם כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם"[1].
ואמנם יתר מוני המצוות, כדוגמת הסמ"ג והרמב"ם לא מנו מצווה זו, אך ב'מגילת אסתר' ביאר את שיטתם:
"נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שגם זאת היא מצוה כוללת כל התורה כולה"[2].
אלא שההתבוננות במקראות עצמן מעלה את התמיהה – כיצד לעומת יציאת מצרים הנזכרת במקרא פעמים רבות, מעמד הר סיני, מלבד תיאורו בשמות ובדברים, כמעט ולא נזכר?![3]
להרחיק ההגשמה
הרב יעקובסון, ב'חזון המקרא', העלה אפשרות שההימנעות מאזכורים נוספים של מעמד הר-סיני מטרתה להרחיק את ההגשמה. את דבריו הוא מעגן בדברי הרמב"ן עצמו, על האזהרה שלאחר מתן תורה:
"ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ד' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה"[4].
על כך כתב הרמב"ן:
"יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחקתה לקצץ בנטיעות".
דהיינו, גילוי השכינה שבמעמד הר סיני אפשר שעלול הוא להביא הדעה הנפסדת כאילו במעמד הר סיני היה משהו גשמי – הרי שמעו קול, ולכן גם בהזכרת מעמד זה יש מקום לטעות, ומתוך חשש זה נמנע המקרא מלשוב ולהזכיר את מעמד זה.[5]
ולא יסף
אפשר שניתן להצביע על כיוון נוסף לדבר – במעמד הר סיני התגלתה אמת גדולה כל כך שלא שייך לחזור עליה; היא אמת בעצם אמיתותה, ולכן לא שייך לחזור על אזכורה פעמים נוספות. מכאן אנו באים למשמעות המושג:
"קול גדול ולא יסף"[6].
לפירוש מושג זה נדרשו המפרשים. רש"י על אתר ביאר שלפי פשוטו הכוונה 'ולא הוסיף', דהיינו לא הוסיף להתגלות באותו סדר גודל פומבי, ולפי תרגומו הכוונה הפכית – 'ולא פסק':
"ולא יסף" – מתרגמינן ולא פסק (לפי שמדת בו"ד אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף) כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף ולא הוסיף להראות באותו פומבי"[7].
התרגום הוא ההעתק, המורה על המסתתר מאחורי הגלוי; הצד השני, העמוק יותר, של המקור.[8]
אמת סינאית, ארצישראלית ומשיחית
שימוש בהוראה כפולה זו של השורש 'יסף' מופיעה פעמיים נוספות במקרא. בראשונה אצל יהודה ותמר:
"ולא יסף עוד לדעתה"[9].
ואף כאן נאמרו שתי דעות בדבר[10]:
"'ולא יסף עוד' – יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק"[11].
ובשנית אצל התנבאות אלדד ומידד:
"ויתנבאו ולא יספו"[12].
וברש"י שם, פירש על זו הדרך:
"'ולא יספו' – לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין שלא פסקה נבואה מהם"[13].
ומה הייתה נבואתם:
"אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ"[14].
נמצא כפל המשמעות מקופל הן באמת הסינאית – 'קול גדול ולא יסף', הן באמת הארצישראלית – 'ויתנבאו ולא יספו' והן באמת המשיחית – 'ולא יסף עוד לדעתה'.
שניים שהם אחד
על מנת לגשת לביאור פשרה של כפילות זו, המקופלת בביטוי 'ולא יסף', אנו נדרשים לעיין בבעיית הלשון והשפה האנושית. נושא זה מצריך עיון בפני עצמו, אך הפעם רק נרמוז עליו. אחד מהענפים החשובים של מקצוע הבלשנות הוא האטימולוגיה[15] – הקשר בין מילים והמשמעות המסתתרת מאחורי מושגים, והוא הנוגע לענייננו[16].
דוגמה לדבר הרי לנו בשתי ההוראות למושג 'שנה' – מלשון לשְנות, ומלשון לשָנות. לעיון לשוני זה יש שורשים עמוקים במחשבה בקשר לזמן, שהוא למעשה חטיבה אחת, הבנויה ממחזוריות, ואף על פי כן כל נקודה במחזור זה שונה מחברתה, כל רגע אינו דומה למשנהו.
כיוצא בזה עלינו לחפש את הקשר שבין שתי ההוראות של המושג 'ולא יסף' – לא הוסיף ולא פסק – שהן למעשה סותרות אחת את חברתה?
דבר ששייך להוסיף עליו משמע שהוא נגמר, שאינו כולל את מה שמוסיפים לו, וכנגד זה – אם לא שייך להוסיף עליו, הרי שהוא לא פסק, שעדיין הוא בפועל. מבחינה זו שתי ההוראות של 'קול גדול ולא יסף' הן ביסודן המחשבי – אחת. דיבורו של הקב"ה הוא אמת גדולה, בלעדית, שלא שייך להוסיף עליה, ומשום כך היא לא פוסקת אלא קיימת בפועל כזה שאי אפשר להוסיף בה.[17]
בת קול בכל יום
זו היא בת הקול היוצאת מחורב בכל יום:
"אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"[18].
הקול הגדול שנשמע במתן תורה אינו פוסק, אלא נשמע בכל יום ויום מהר חורב[19].
זה אף הסברו של המהר"ל על דברי רש"י: 'לא יסף מתרגמינן ולא פסק… שקולו חזק וקיים לעולם':
""שקולו חזק וקיים לעולם. וא"ת אם פירושו שקולו של הקב"ה שהיה בהר סיני אותו קול חזק וקיים לעולם, למה צריך לקול זה? ואם בא להגיד שקולו חזק כשירצה לדבר לא שייך בזה ולא יסף? י"ל דקולו של הקב"ה לא בא בשביל תנועת הפה, דנאמר בזה שהיה באותה שעה ולא אח"כ, אלא קולו של הקב"ה הוא בשפעת התורה מאתו והוא יתברך נקרא מקור חיים המשפיע תמיד, רק באותה שעה אזניים כרה לישראל כדי לקבל השפע של הדבור עד שהיו כולה במדריגות הנביאים. אבל קולו של הקב"ה משפיע מאתו החכמה תמיד זה ולא יסף כי אצלו אין שנויה רק השנוי מצד המקבלים, והוא יתב' משפיע תמיד לפיכך קולו חזק לעולם"[20].
דהיינו הקול הגדול לא פסק לעולם, והוא משפיע שפע תורני תמידי, אולם יש צורך לפקוח את האוזניים הפנימיות על מנת לשמעו.[21]
נותן התורה
על דרך זו, האריך השל"ה בביאור לשון ברכת 'נותן התורה' – 'נותן' בהווה, שכן התורה ניתנה בבת אחת ובמשך הדורות פירטו אותה, ומכאן פשר הכפילות 'ולא פסק'-'ולא יסף'[22].
יסוד זה הוא שרמוז ב'עולת ראיה' על כפילות ההוראה של 'נותן התורה':
"'נותן התורה'. אין זה דבר חדש, שכל מה שבא משום הסתגלות עצמית, משום התלמדות והתרגלות, ראוי להיות מוסיף והולך, מתעלה ומתפתח, מזמן לזמן ומדור לדור, בציצים ופרחים, בהתענפות והשתרגות. אבל דבר נפלא הוא, אם סגולה עצמית, שהיא חסינה כחסן עצמיותה של ההויה, היא תהיה הולכת ומזדרחת בפנימיות מהותה בשטף הזמנים, בכל עת ובכל רגע. וזה הוא הפלא העליון מאורה של תורה בישראל, שגם מצד הסגולה הפנימית שלה, רז נתינתה התלויה ואחוזה בבחירתנו מכל העמים, היא הולכת ושוטפת בנו בתדירות, בשטף חי ומתחדש בתוכיותה של הנשמה, בכל עת ובכל רגע מרגעי החיים, בהוה התדירי. וגם וביחוד, על רז הסגולה העליונה, אנו מברכים על הופעתה התדירית, המחדשת בנו עזה של תורה ופאר החיים שלה בשטף ההויה ההוית, ואנו מבטאים את הבטוי של התדיריות, המפכה ממעינה הטמיר בתוך מעמקי נשמתנו באין הפסק, 'חדשים לבקרים רבה אמונתך': נותן התורה"[23].
פלא נתינת התורה הוא שפעתה התמידית, ועל כך אנו מברכים: 'נותן התורה', ברגע זה ממש, ומכיוון שהרגע הזה קיים בקביעות, הרי הנצחי והחדש משמשים כאחד.
במתן תורה מתברר יסוד העבר המתקפל בהווה, כי בו מדגישים את התורה – אם כל המחשבה – כשייכת אלינו; 'מתן תורתנו', ולא מתנת תורתנו. מכאן חשיבות ההכנה למתן התורה, לשמיעת הקול העולה מתוך האמת המוחלטת של חידוש ברית סיני, שכן בכוחנו לשמוע אמת זו, ולקבל את התורה הנצחית – מחדש. לכך מכוון כל לימודנו – לפקוח את אוזנינו לשמיעת הקול העולה מהדברים בכל יום.[24]
נמצאנו למדים:[25]
זכירת מתן תורה היא מצווה מדאורייתא, אולם במקרא עצמו כמעט ולא נזכר מעמד הר סיני. יש שיישבו תמיהה זו בחשש מן ההגשמה, אולם אפשר להסביר הדבר ביסוד האמת הגדולה שהתגלתה בסיני, שאין להוסיף עליה. הוא שרמוז ב'ולא יסף', אשר לו שני פירושים: 'לא הוסיף' ו'לא פסק'. מושג זה חוזר במקרא פעמיים נוספות, והרי הוא נעוץ באמת הסינאית, הארצישראלית והמשיחית. פשר כפל המשמעות מתבאר בכך שכל שלא ניתן להוסיף עליו – הרי שלא פסק. דיבורו של הקב"ה הוא אמת נצחית שקיימת בפועל, בכל רגע, ומכיוון שאינה פוסקת אין להוסיף עליה. זוהי בת הקול היוצאת בכל יום מהר חורב, אלא שיש צורך באוזניים פנימיות כדי לשומעה. על כך אנו מברכים בכל יום 'נותן התורה', בהווה, והרי הנצח והחידוש משמשים כאחד. זו חשיבות ההכנה למתן תורה – לקבל אמת נצחית זו מחדש, ולכך מכוון כל לימודנו – לשמוע את הקול העולה תדיר.[26]
[1] ספר המצוות לרמב"ן לאוין, ב.
[2] ראה 'חזון המקרא' ח"א, עמ' 172.
[3] ואם נדחק נראה שאין מקום אחד שכל מהפרשים הסכימו עליו שהוא זכר למתן תורה, בנבואה יש רק מקום אחד – בסוף מלאכי, והדבר כמובן משמעותי: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים" (מלאכי ג, כב). ואילו בשירה: דברים לג, שופטים ד, תהילים סח, חבקוק ג. (כמובן אפשר לפרש את הפסוקים, ואולי תהא מהם ראיה למיקומו של הר סיני. 'וזרח משעיר' (אולי הר מיוער – פע"ה, דברים), הבוקר בסיני מאיר מצד אדום. וכן: 'בצאתך משעיר', בשירת דבורה. בתהילים: 'בצאתך לפני עמך', ובחבקוק: 'מתימן יבוא'.
וראה במלבי"ם שפירש את הנאמר בשירת דבורה על מסעות המדבר, ואת הפסוקים בחבקוק כעולים על גאולת העתיד, שהיא בחינת מתן תורה, ובנחמיה – הקדמת האמנה, בחינת קבלת התורה מחדש, 'ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו'.
וראה בהרחבה 'חזון המקרא' א בשלח, במאמר 'רמזים למתן תורה במקרא'.
[4] דברים ד, טו-טז.
[5] 'חזון המקרא' שם עמ' 172-173. וראה עוד 'סיני וירשולים ח"א 174.
[6] דברים ה, יח.
[7] רש"י שם.
[8] ואכן, שם ברמב"ן נסה להסביר ולא יסף=פסק, שקולות כל עשרת הדברות נאמרו בשווה, ועיין עוד במפרשי התורה שנאמרו כמה פשטים ב"לא יסף", לפי שני הסברי רש"י.
ובמובן זה מופיע המדרש בירושלמי מגילה פ"א ה"ה: "ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשה סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא (דברים ה) קול גדול ולא יסף רשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן (אסתר ט) וזכרם לא יסוף מזרעם הלכות (חבקוק ג) הליכות עולם לו", עיי"ש.
[9] בראשית לח, כו.
[10] ראה סוטה י ע"ב.
[11] רש"י שם, וראה עוד במפרשים שם ובסוטה י ע"ב.
[12] במדבר יא, כו. ועיי"ש ב'תורה תמימה'.
[13] רש"י שם. וראה עוד סנהדרין יז ע"א, וברש"י שם על מתן תורה: "קול שכינה אינו פסק".
[14] סנהדרין שם.
[15] ראה אנצ. עברית בערכים הנ"ל.
[16] יש לעיון זה משמעות מממשית באשר הוא מאפשר לנו להתנער ממושגים מוסכמים ולהבינם בצורה טובה יותר. כך בסוגיית השמות, 'ויקרא האדם שמות', ובחז"ל – חמור-חמריות, נשר-נשיר וכו'. סוגיה מצרנית לכאן היא סוגיית עניני האותיות וצורתן. הפלאה-דיבור-נדר.
[17] ואפשר שזה מה שכתב רש"י בסנהדרין שם.
[18] אבות ו, ב.
[19] מכאן מ שהביא ב'אתם ראיתם' עמ' קצד על 'קולות אלוקיים'.
[20] 'גור אריה' דברים ה, יח.
[21] ועיין ב'הכתב והקבלה' מה שהביא בשם מדרש רשב"י על פי הסברים אלו.
[22] ראה 'בית חכמה' לשל"ה, וחזר לעניין זה במסכת שבועות.
[23] 'עולת ראיה' ח"א עמ' סא.
[24] ראה עוד חוברת חב"ד תשכ"ד ואתחנן וראה; 'העמק דבר' סוף ראה; נוסחת הרמב"ן בדברי רש"י דברים ה, יט; 'תורה תמימה' במדבר יא; מי מרום ח"א בפתיחה, על מין הקול, ולא יסף (מהדורות תשל"ב עמ' סא).
[25] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[26] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ד והתשל"ה.