שבת – וינפש
על יום השבת נאמר:
"כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"[1].
בצד הדקדוקי והרעיוני של הביטוי "וינפש" – כתב בעל "הכתב והקבלה"[2]:
"וינפש אינו מוסב כי אם על הנבראים, וטעמו כל אחד נעשה בעל נפש, כי בששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כ"א לשלמות קיומם הראשון, לעמוד במצבם שנבראו, באין כח להיליד בדומיהם להתמדת קיומם, והיו דומים כפגרים מתים, ככל חומר שבהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל, ובשבת הגיעו הנבראים לשלמותם האחרון להוליד בדומיהם שבזה יתמידו קיומם במין, ואחרי שהגיעו להיות בעלי קיום, נעשו בעלי נפש, כי כל דבר שיש בו נפש הוא קיים, וזהו וינפש… והכל לא נברא אלא בשביל דבר זה, שיוכלו לפרות ולרבות כדי לקיים העולם, והוא הנכלל לדעתי במלת וינפש…
או יהיה טעמו שהושפע בהם כח הנפישה והרבייה, כי עיקר שרשו שתי אותיות פש, שהונח על הרבוי בכמות, כענין נפשו עמך על ההרים (נחום ג׳:י״ח) וכמ"ש במשפטים בוינפש בן אמתך…
והרע"ס כ' וביום השביעי שבת, בו היתה המלאכה שלמה ובשלמותה תהיה מנוחה. וינפש, נעשה השביעי בעל נפש יתרה והיא תוספת הכנה להשיג… והרשב"א בחידושיו לאגדות פ"ד דתענית פירש וינפש, אז נבראת נפש העולם, ע"ש. התבונן! לפי שיום השביעי הזה נתיחד בעת הבריאה שהשיגה הבריאה בו שלמותה האחרון לקיום נצחיותה, לכן נתיחד ג"כ יום לנו, להשגתינו בו השלמות הנפשי, אשר רק בזה תלוי קיום נפשותינו בנצחיותה, וזה אינו כ"א ע"י שביתת וישוב דעת הנפש, המכוון בשם שבת לפי הכוונה השניה".[3]
דהיינו, 'וינפש' מורה על יסוד ההתפשטות והריבוי, הבאים על ידי הנשמה היתרה המתווספת בשבת. זהו פירוש הפסוק: 'וביום השביעי שבת' – ואז – 'וינפש'; שבת ממלאכה – כלפי שמיא, ואז וינפש – כלפי הברואים, שהתרבתה והתרחבה הנפשיות האנושית. בכניסת השבת נקצבת יצירת האדם, ודווקא שביתה זו היא היוצרת מרחב שבתי לנפש – וינפש.
זו ההרכבה המופלאה היוצרת את האדם: גוף המצמצם ורוח המתפשטת; ועל כך אנו מברכים: "ומפליא לעשות" – להרכיב רוח וגוף יחד[4].
על פי זה מתבארת מימרת חז"ל: "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים"[5] – לנחלה בלי מצרים, המתרבה ומתרחבת, זוכה השובת, המענג את השבת.
יוסף עליכם
פרשתנו, פרשת דברים, לעולם נקראת קודם ט' באב, בשבת חזון. בכך חזונה הגדול של השבת חוזר ומשתלש בבטוי המשולש בתורה בנביאים בכתובים – איכה. בפרשת היום: "איכה אשא לבדי"[6], בהפטרה: "איכה היתה"[7] ובמגילת הקינות: "איכה ישבה"[8]. אלא שלקריאת 'איכה אשא' שבפרשתנו קודם הפסוק: "ד' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"[9].[10]
על פסוק זה, המקדים והמנחם, אמרו במדרש:
"מה ראה משה לברך את ישראל בלשון תוספת, אלא שתוספתו של הקב"ה עיקר"[11].
בהסבר הדברים כתב בעל ה'שפת אמת' על ברכת הריבוי השבתי:
"הברכה הבאה מלמעלה מן השורש שהוא דבר שאין לו סוף כאשר כתבנו כמה פעמים, כי בעוה"ז חסר השלמות. וכל הכנות שיש בעולם הזה לקנות השלמות, והכל כדי לזכות, לסיוע עליון. והא ענין הש"ק נשמה יתרה, הכח הבא מלמעלה, וזה התוספות מרובה על כל העיקר; ולכן אמר כי כל הריבוי שלהם כדי להתבטל אליו ית' לזכות להשורש. והוא בחינת מנוחת השבת שכתיב והאכלתיך נחלת יעקב, נחלה בלי מצרים, שזה הכח הבא מלמעלה הוא בלי גבול וע"כ נאמר יוסף עליכם וגו'"[12].
זהו חזונה של השבת – ברכת הריבוי והתוספת; 'וינפש'. בכוחה של ברכה זו להעלותנו מעל לגבול ולמצר המצמצם, אל נחלה שבתית ללא מצרים. החורבן מצמצם, לא נותן לפוש, להינפש, אך כשבתוך מצריו באה שבת – מתברר שאין ביד החורבן לצמצם. עתה אפשר להתרחב כחזון השבת: "ראו כי ד' נתן לכם את השבת"[13]; 'ראו' – בלי מיצרים, בלי 'בין המיצרים' המגבילים.[14]
נופש התורה השבתי
כך מוסבר, בעקבות הנצי"ב, כוח היצירה שנתגלה בפרשתנו לסוף ארבעים שנה:
"'ויהי בארבעים שנה… ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם'. האי אותו אליהם מיותר והרי הרבה פעמים כתיב אשר צוה ה׳ לאמר… אלא הכונה ב'כל אשר צוה ה׳' הוא… דברים שבע״פ שהיה לו על תורה שבכתב… אכן בכלל 'אשר צוה' נכלל גם קבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה, שהן י״ג מדות שהתורה נדרשת וכן ל״ב מדות שבאגדה, ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם ע״פ הויות התלמוד… אבל זה לא לימד משה לכלל ישראל כל משך ארבעים שנה עד שבא לערבות מואב. וכמו שיבואר בסמוך בפסוק הואיל משה באר את התורה הזאת… וכל זה נכלל בלשון הכתוב 'ככל אשר צוה ה׳ אותו'. היינו אפילו הכללים ודרך הלמוד שהראה ה׳ למשה בעצמו ולא לישראל. עתה דבר משה אליהם. לכל ישראל"[15].
רק לסוף ארבעים שנה, בערבות מואב, מסר משה רבינו לישראל את דרכי התורה שבעל פה, שעל ידן יוסיפו לקח ויחדשו מדעתם. אלא שזאת קיבל משה כבר בסיני, ומדוע נתעכבה המסירה לישראל עד עתה?:
"ומה שהגיע המסובב מהא שנהי׳ ארבעים שנה. הוא כמש״כ בפ׳ שלח ולהלן ח׳ ב׳ שבשעת גזרה של מ׳ שנה נגזר גלות על ישראל ובשביל זה התכלית ישבו במדבר מ׳ שנה כמבואר שם. וענין הגלות גרם שההכרח ללמד את התורה ע״פ דרך הגיון הפלפול. לבד מה שביארנו בס׳ שמות ס״פ קדש לי שנדרש אז לחרב של תורה לשננה כדי שיהא בזה כח ועוז לשמור כלל האומה ותכליתה.
עוד יש ענין גדול ונעלה לעיקר ההוראה בישראל דכל זמן שהיו בא״י בבית ראשון אם לא הגיעו לאיזה פסק הלכה באיזה מקום היתה המצוה לשלוח לבהמ״ק כדכתיב כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועלית וגו׳, ושם נתבררה ההלכה לאמתה.. אפי׳ לא הגיע הכה״ג לידי מעלה גדולה כזו ולא ראש הסנהדרין להיות שופט וחוקר בעמק הלכה. ג״כ היאך שיצא מאותו מקום הנבחר כך הלכה… הכי קאמר 'במקום אשר יבחר' סגי ע״פ הדבר לחוד אפי׳ בלי הוכחה מכח התורה ג״כ קיים הדין ע״פ דעת הסנהדרין באותו מקום הנבחר, אבל בזמן שאינו באותו מקום הנבחר אזי דוקא 'ע״פ התורה אשר יורוך'. ומשום הכי כשהגיע לערבות מואב הודיע משה רבינו לישראל ענין הגלות שנגזר עליהם, ושעל כן מוכרחים לקבל עול תורה בזה הדרך כדי שלא יאבד דרך ההוראה בישראל"[16].
בזמן שנגזר על ישראל לגלות ולהתהלך ארבעים שנה במדבר – נגזרה עליהם אף הגלות העתידה מן הארץ. לסוף אותם ארבעים השנים, בעומדם על סיפה של הארץ, עמד משה והעניק לישראל את הדרך שבה תשתמר התורה כשיצאו לגלות הארוכה.
דווקא בעת החורבן גילו הצדיקים את הנופש השבתי שבתורה. בכך מיצרי-שבת-חזון-הפורענות וקשייה מתהפכים לחזונה של השבת המנחמת במרחביה; זהו התיקון הגדול של הבין המצרים[17] – נחלה שבתית בלי מצרים.
נמצאנו למדים: [18]
פירוש הביטוי: 'וינפש', שנכתב ביחס לשבת, הוא מלשון ריבוי ונפש – בשבת נעשו הברואים בעלי נפש שבכוחם לפרות ולרבות; על ידי השביתה ממלאכה מתפשטת הנפשיות האנושית וזוכים לנשמה יתירה. זוהי אותה 'נחלה בלי מצרים' לה זוכה המענג את השבת. ברכת הריבוי שבה אף בפרשתנו, הנקראת לעולם בשבת-חזון: "יוסף עליכם… ויברך אתכם", והיא מקדימה לתוכחה שבלשון 'איכה': "איכה אשא לבדי". החורבן מצר ומצמצם, ואינו מניח להינפש, ואילו בכוח חזון השבת להעלותנו מבין המצרים אל נחלתה שאין בה גבול ומצר. זהו ריבויה של התורה, שהתגלה דווקא מתוך החורבן והגלות – כך בדברי משה בפרשתנו, לסוף ארבעים השנים במדבר, וכך בעת הגלות מן הארץ. מיסוד זה מצרי שבת-חזון-הפורענות מתהפכים לחזון-השבת המנחמת במרחביה, ונעשה תיקון גדול לימי בין המצרים.[19]
[1] שמות לא, יז.
[2] ראה מנדלקורן.
[3] 'הכתב והקבלה' שמות שם, וראה עוד בפכ"ד ובויקרא כא. וראה שו"ב, פ' דברים-חזון.
[4] ראה או"ח ו, א: "הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר ודבר רוחני בדבר גשמי".
[5] שבת קיח ע"א.
[6] דברים א, יב.
[7] ישעיהו א, כא.
[8] איכה א, א.
[9] . דברים שם, יא.
[10] וראה או"ח קלח ברמ"א, שיש להקדים ולפתוח את קריאת 'שני' בפסוק זה.
[11] דברים רבה א, יב.
[12] 'שפת אמת' דברים תרמ"א.
[13] שמות טז, כט. וראה שיחה לפרשת חזון תשע"ט (תשכ"ח), ולפרשת בשלח תשפ"א (תשל"ח), 'שבת ומועד בשביעית' פרשת וירא.
[14] ראה עוד 'שבת ומועד בשביעית', פרשת דברים-חזון.
[15] 'העמק דבר' דברים א, ג.
[16] שם.
[17] ראה 'ליקוטי הלכות' לר"נ מברסלב (או"ח ג, שבת עמ' 60) שעיקר התיקון של ימי בין המצרים הוא בשבתות שבשבועות אלו.
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת דברים תשנ"ו.