לעבודת יום הכיפורים ישנן כמה וכמה נקודות ייחוד על פני עבודת שאר ימות השנה. חלק מהן בפן המעשי: כקטורת, וכאמירת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם ווידוי. וחלק מהן בפן הערכי: כאחדות ישראל, וכממד ההיסטורי של יום הכיפורים – 'הולדת' יג מידות[1], ועוד.
אחת מנקודות הייחוד היא השימוש בשם המפורש, ובה נעסוק בשיחה זו. כך שנינו בברייתא:
"תנו רבנן אעשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום – שלושה בוידוי ראשון ושלשה בוידוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות, וכבר אמר השם ונשמע קולו ביריחו"[2].
ונפסק הדבר ברמב"ם:
"ומזכיר את השם בכל וידוי מהן שלש פעמים. כיצד? הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי וכו', שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו', הרי שלש פעמים הזכיר את השם, וכן בכל וידוי מהן. וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת אומר להשם חטאת, נמצא מזכיר את השם ביום זה עשר פעמים.
ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש, בראשונה היה מגביה את קולו בשם כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים"[3].
הזכרה זו טעונה בירור מכמה צדדים. ראשית, הרי הכהנים היו מזכירים את השם המפורש בכל יום בברכת כהנים, ומה הרבותא המיוחדת של יום הכיפורים, שבו היו העם השומעים משתחווים? שנית, מהו השם המפורש? שלישית, מה עניינו של הנוסח הנ"ל שבו היה הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש: 'אנא השם, אנא בשם'? ועל כולם – מה העניין הרוחני שבהזכרת השם ומהו יחסו ליום הכיפורים?
בין ברכת כהנים ליום הכיפורים
על ההבדל שבין הזכרת השם בברכת כהנים שבכל יום, שלא היו העם משתחווים בה, לבין הזכרתו ביום הכיפורים שהיו אז כורעים ומשתחווים – עמד בעל ה'תוספות יום טוב', והביא בשם הרמ"ק שהחילוק הוא בניקוד:
"'כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כהן גדול' כו'. משמע דאלו כשהיו שומעין מפי שאר כהנים, ואי נמי מפי כהן גדול ודלא בהני דתנינן, לא היו עושין כל אלה, ואף על פי שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במשנה ו' פ"ז דסוטה?
ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם מהר"ר משה קרדואירו בסוף עבודת יום הכיפורים שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בברכת הכהנים בנקוד אל"ף דלי"ת דהיינו וכו', וביום זה היה מזכיר בנקוד חול"ם סגו"ל קמ"ץ סגו"ל"[4].
הניקוד אינו עניין אגבי לשם ד', וכך למדנו מדברי הגר"א שבניקוד טמון סוד השם:
"וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו… כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה… אבל השם בעצמו ניקודו נעלם כמו כל כתבין שבתורה, וניקודו הוא סוד שם המפורש"[5].
וכלשון הרב קוק ב'ריש מילין':
"על ידי הנקודות יגלה כוח החיים של האותיות"[6].
לעומת דברי הרמ"ק, ב'גבורות ארי' נקט שהשינוי הוא בשם עצמו – בברכת כהנים השם הוא של ד' אותיות ואילו ביום הכיפורים הוא של מ"ב אותיות:
"וקשה לי דהא דתנן… גבי ברכת כהנים שבכל יום היו הכהנים אומרים במקדש את השם ככתבו, ואמאי לא תנן שם כורעים ומשתחוים מפני כבוד ה' כמו הכא?
ונראה לי מכאן ראיה לדברי רב האי שהיה אומר דשם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול ביום הכפורים אינו שם בן ד' אותיות ככתבו, אלא הוא שם בן מ"ב המוזכר בפ"ד דקדושין דף עא ע"א… ואינו מוכרח, ואפשר לומר שהיה מזכיר שם בן ד' אותיות עם שם מ"ב, ומפני כבוד שם מ"ב היו עושין כן"[7].
בדרך אחרת יישב ר' יצחק הוטנר את הדבר. בברכת כהנים שבכל יום איננו משתחווים בהזכרת השם, מפני שההשתחואה גורעת מהמציאות של פנים אל פנים' הדרושה להתקיים בעת הברכה, מה שאין כן בהזכרת השם ביום הכיפורים:
"הנה בטורי אבן הקשה אמאי לא מצינו גם בברכת כהנים במקדש כהאי גוונא. הלא גם ברכת כהנים במקדש היא בשם המפורש. ואם כאן אמאי לא מצינו שם השתחואה אצל העם העומדים בעזרה? יעו"ש.
ונראה בישוב קושייתו על פי מה ששנינו בברייתא דסוטה לח כה תברכו, פנים כנגד פנים, אתה אומר פנים כנגד פנים או אינו אלא פנים כנגד עורף, תלמוד לומר אמור להם, כאדם שאומר לחברו. עד כאן. ומילא קושית ה'טורי אבן' מיושבת. דבשעת ברכה כהנים אי אפשר בהשתחואה מפני שאז לא היה מתקיים הדין של פנים כנגד פנים. ועיין בזה"[8].
השם המפורש – בן ד' או מ"ב אותיות?
מהו השם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול? נחלקו הראשונים בדבר.
את השיטה הנוקטת שמודבר בשם בן מ"ב אותיות ראינו בדברי רב האי גאון, שהובא ב'גבורות אר"י' לעיל, הטוען שה'שם המפורש' שהיה כהן גדול מזכיר ביום הכיפורים הוא בן מ"ב אותיות. שיטה זו מצינו אף בתוספות ישנים:
"עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם כו'. היינו השם המפורש, דאי שם של ד' אותיות היה מזכיר כמה פעמים ביום בתפילתו, וכן מפרש נמי בירושלמי"[9].
מנגד, הרמב"ם במורה הנבוכים גזר ואמר שלא ייתכן שהשם המפורש אינו השם בן ארבע האותיות:
"ואינו נקרא שם המפורש כלל זולת זה השם בן ארבע אותיות הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו. ובפרוש אמרו בספרי: 'כה תברכו את בני ישראל, כה בלשון הזה, כה בשם המפורש'; ושם נאמר 'במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו'; ובתלמוד נאמר 'כה בשם המפורש, אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנויו? תלמוד לומר ושמו את שמי – שמי המיוחד לי'. הנה כבר התבאר לך כי 'שם המפורש' הוא זה 'שם בן ארבע אותיות', ושהוא לבדו הוא המורה על העצם מבלתי שיתוף ענין אחר – ולזה אמרו עליו 'המיוחד לי'"[10].
ידיעת השם
הביטוי עצמו – 'השם' – מופיע כבר בתורה: "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה"[11]. גוף העניין הרוחני נמצא רמוז במדרש 'שוחר טוב':
"'כי בי חשק', אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ולא נענין? על ידי שאינן יודעין בשם המפורש. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מודיען, כמו שנאמר 'לכן ידע עמי שמי', באותה שעה הם מתפללין ונענין שנאמר 'יקראני ואענהו'"[12].
סוגית השמות אינה שאלה של דיבור בעלמא, אלא שאלה של עמדתנו ותפיסתנו בנושא הנידון; מה שנכנס לתודעתנו וקנה אצלנו מציאות – מכונה בשם: "כי השם הוא זכר ורמז לגוף הנקרא"[13].
על כן, גם אם נקבל שיש שוויון בשימוש בשם בין ברכת כהנים ליום הכיפורים, הרי שיש להבדיל בין ברכה לתפילה. בברכת כהנים – הכהנים אינם אלא צינור מכוח הולדתם, כפי שאומרת התורה: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"[14], ולכן קריאת השם שלהם אינה מצריכה הזדהות איתו. מה שאין כן בתפילה – 'הודאי שמו כן תהילתו'[15], ועיקר מעלת השם כשיוצא מפי כהן גדול בהזדהות. "לא כזבו בו"[16].
ממילא, אם בכל השמות אנו יכולים להתפשר ולהסתפק גם כאשר הכינוי אינו מכוון לאמת – אינו כן בשם הוי"ה, שבו אנו מבקשים את האמת, ו"ד' אלוקים – אמת"[17].
ידיעת השם היא הניסיון להכרה אובייקטיבית במידת האפשר, בנבדל הבלתי גשמי, כדברי המהר"ל על התנאים למסירת שם הוי"ה:
"'שם בן ד' אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם' כו', פרש"י 'קריאתו ככתיבתו ופירשו חכמים' כו' עכ"ל. רוצה ללומר דודאי קריאתו ככתיבתו הכל יודעין בו ואין צריך מסירת חכמים, אבל פירושו של הכתיבה והקריאה וכונתו אין כל אדם יודע אלא על ידי קבלה ומסירת חכמים…
כתיב זה שמי וזה זכרי כו' נכתב בי"ה ונקרא בא"ד כו', ואמרינן בעלמא דהיינו בעולם הזה אבל בעולם הבא נקרא ככתיבתו בי"ה. והכונה כי בעולם הזה הוא מדת הדין שולט בשיתוף הרחמים כבריאתו ששיתף הקב"ה הרחמים והדין, כמ"ש 'ביום ברוא ד' אלקים' וגו', ועל כן הכתיבה שם הרחמים והקריאה שם הדין. אבל עולם הבא כולו רחמים ואז יהיה השם שלם קריאתו ככתיבתו.
דבעולם הזה נקרא אדנ"י שהוא הזכרה מורה על הדין, שעל כן נקרא ראש השנה שהוא יום הדין יום הזכרון, ושם אדנ"י מורה על זה, א' הוא ראש השנה וי' הוא יום הכיפורים, וביניהם מלת דן, שבאותן י' ימים שבין ראש השנה ליוה"כ הם ימי הדין. ועל כן בעולם הבא שכולו רחמים יהיה זכרו ג"כ שהיא הקריאה משתנה כולו לרחמים. וגם בעולם הזה כשמזכיר השם בתפלתו יהיה עיקר כונתו על הרחמים דיש אם למסורת שהיא הכתיבה, כמ"ש בטור אורח חיים.
וזה כונת הכתוב 'דרשו ד' בהמצאו', דהיינו שיהיה הדרישה והכונה בלב בהמצאו ככתיבתו, אבל קראוהו אינו כן אלא בשם אחר והוא השם בהיותו קרוב אליו כקריאתו שהוא אדנ"י היכל ההויה (בקריאה דנקודת שם א"ד הם עצמם נקודות שם י"ה) ודו"ק"[18].
שם ד' אינו נקרא כשם שהוא נכתב – נקרא באדנות, שהיא מידת הדין, אך נכתב בהוויה, שהיא מידת הרחמים, מפני שיש פער בין העולם הזה לעולם הבא. העולם הזה משותף לשליטת מידות הדין והרחמים, ולכן הקריאה באדנות והכתיבה בהוויה, ואילו העולם הבא כולו רחמים, ולכן קריאת השם העתידה בו תהיה ככתיבתו – בהוויה. ראש השנה הוא כנגד הדין, הגנוז באדנות, ואילו יום הכיפורים הוא כנגד העולם הבא שכולו רחמים.
כיוצא בדבר אנו מוצאים ב'אליהו רבה', שיום הכיפורים הוא יום שאינו מתייחס לעולם הזה:
"'ימים יוצרו ולו אחד בהם' – זה יום הכיפורים"[19].
ביום זה ישנו ניסיון להתרוממות מהחומר אל הצורה, ולכן בו נעשה שימוש בשם המפורש המתייחס אל הצורה. שם זה מתייחס ליום הכיפורים, להכרתו, "יוצא מהגבולות הגשמיות אל עולם שלמעלה מהטבע"[20].
ישע יום הכיפורים
ההכנה לאמירה ולשמיעה של השם – היא העמקה בעולם מושגי האמת. מכאן חובת התשובה, ההתבטלות העצמית וההזדהות עם העולם הרוחני, שמכוח זה בא הישע ביום הכיפורים – "'ישעי' ביום הכיפורים"[21]. ביום זה קורין ישראל ונענין, ורואים בשקוף את הפדות. כך כתב ב'בית יעקב':
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די' וגו'… כי שם ש-די הוא המגביל כל התפשטות ומגדירם… וזה השם נתגלה לאבות כי להם היה ההתגלות על ידי לבושים… וזה 'ושמי ד' לא נודעתי להם' כי לעתיד כשיתראה אור השי"ת אז יקרא השם בשלימות, אכן בזה העולם נסתר זה האור. ובאמת מצד השי"ת גם עתה אין הפרש בין השמות כי מצדו ית' כל מה שהאדם יחפוץ יוושע. אכן מצד האדם מה שאינו נענה לפעמים הוא שהשי"ת מבין שאף שמתפלל על זה, עם כל זה בעומק הלב לא יחפוץ בזה, וכדאיתא במדרש (שוח"ט מזמור צא) 'מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואין נענין מפני שאינן יכולין לכוין בשם המפורש'. כי שם המפורש מורה שהשי"ת יהיה מפורש בישועתו נגד האדם לכל מה שיחפוץ, ובזה העולם ההפרש הוא מצד האדם כי אין לו בהשגתו עומק יקרות השי"ת… מפני שנסתר אור השי"ת מן האדם. וכל זה הוא בזה העולם ששולט השם שד"י אבל לעתיד יאיר השי"ת השם הוי"ה בהתגלות"[22].
ביום הכיפורים השם המפורש 'יוצא מפי כהן גדול' – יוצא מעצמו, מפני שראייתו של הכהן הגדול התקרבה למקסימום האובייקטיבי[23]. ביום זה נתפלל מתוך ניסיון להתעלות לעולם ערכי האמת המוחלטת, ומתוך כך נענה.
נמצאנו למדים[24]:
אחת מנקודות ייחודו של יום הכיפורים היא אמירת השם המפורש על ידי כהן גדול, שלשמיעתו היו העם משתחווים. אלא שבמקדש, גם בכל יום היו אומרים הכהנים, בברכת כהנים, את השם המפורש? בהסברת החילוק נאמרו הסברים שונים, מהם ששונה השם שנאמר ביום הכיפורים בניקודו, ומהם שהיה זה שם מ"ב בעוד שכל השנה היה זה שם בן ד' אותיות, ועוד. השם אינו עניין של דיבור בעלמא, אלא של תפיסתנו את המכונה בשם. מיוחד הוא השם המפורש שנאמר ביום הכיפורים על ידי כהן גדול – בכך שנאמר מתוך הזדהות מוחלטת עם מה שהוא מבטא; שם זה מורה על האמת האובייקטיבית, הוודאית, וזו מזקיקה כוונה מלאה. ביום הכיפורים אנו מתעלים להכרה והזדהות עם העולם הרוחני, עולם הרחמים העתידי, ולכך נעשה בו שימוש בשם המפורש. מכאן ההכנה לשמיעת השם ביום זה – ההעמקה בעולם ערכי האמת המוחלטת וחובת התשובה, שעל ידי כך בא הישע ביום הכיפורים, וישראל 'קורין ונענין'.[25]
[1] ראה בחוברת 'תוקף תשרי', בשיחה: 'ההיסטוריה של יום הכיפורים'
[2] יומא לט ע"ב.
[3] 'משנה תורה', הלכות עבודת יום הכיפורים ב, ו.
[4] יומא ו, ב. וכן ב'חמדת הימים' עמ' פח, וב'טעמי המנהגים' עמ' שלח.
[5] 'ביאור הגר"א' או"ח ה.
[6] 'ריש מילין', 'הנקודות'.
[7] 'גבורות ארי" סו ע"א. וראה בהגהות הב"ח על הראש שציין לעיין בתשובות הב"ח רצ"ג.
[8] 'פחד יצחק' פסח עמ' קצג. ובזה יישב את הדגשת "וכהנים והעם": "וממילא אתי שפיר הך דנקט בסדר העבודה דיום כפור, והכהנים והעם שהיו עומדים בעזרה. פרט הכהנים לחוד, להשמיענו שדוקא בזמן שגם הכהנים הם בתוך העם הוא דאיכא השתחואה, לאפוקי ברכת כהנים, שאז כל הכהנים עומדים על הדוכן, ואין הכהנים מעורבים בתוך העם. אז ליכא השתחואה אף על גב דשומעים את השם המפורש יוצא מפי הכהנים".
[9] תוספות ישנים, יומא לט ע"ב ד"ה 'עשר'.
[10] 'מורה נבוכים' ח"א, סא.
[11] דברים כח, נח. ומכאן הדיון על ה'שם' וב'שם', 'אוצר התפילות', אלון ח"א 195. תוספתא כפשוטה עמ' 754.
[12] 'שוחר טוב' צא. וראה בהקדמת 'שערי אורה'.
[13] 'שפת אמת' שמות עמ' 5. וראה גויטין, עיונים במקרא – שם ד'.
[14] במדבר ו, כז.
[15] ראה הקדמת 'עולת ראיה'.
[16] ראה יומא סט ע"ב: "אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו".
וראה עוד 'חגים וזמנים' ח"א קכג, שבנוסח אשכנז אין השתחויה, ואין נוסח 'והכהנים', ובנוסח ספרד כתוב שאין צריך לכרוע – בגורל – 'לד' חטאת', כי אין זו תפילה, אלא הגרלה.
[17] ירמיהו י, י. וראה 'עיונים בספר שמות', פרשת וארא.
[18] קידושין עא.
[19] אליהו רבה, א.
[20] ראה 'מכתב מאליהו' ח"ב עמ' 284.
[21] מדרש 'שוחר טוב' כז, א.
[22] 'בית יעקב' וארא, אות ז.
[23] 'שפת אמת' לר"מ חג'ז' הגהות ר' אלתר מפנביז' בשמניות יטומא. 'חמדת הימים', שו"ע האר"י, 'תפארת שלמה' עמ' מה.
וכך כתב הרב קוק שמונה קבצים (ח, קצב): "צריכים להרחיב את המחשבה הרבה, באורך, ברוחב, בעומק, ברום, בהתפשטות ובגודל, לחדרה הרבה בחידור פרטי, ביחידות ובפירוט, בחיפוש ובקוטן, עד כדי נימא דקה מן הדקה. ומטיילים מן הגודל אל הקוטן ומן הקוטן אל הגודל, מהפרטיות אל הכללות ומן הכלליות אל הפרטות, וחוזרים חלילה. טסים מן האצילות, מן האידיאליות, אל ההתגשמות, אל החמריות, אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות, אל האידיאליות, ועוסקים תמיד בתנועה, מלאה חיים, מוליך ומביא מעלה ומוריד, וחיים ככה חיים עליזים, חיים קדושים, בגאון שם ד'. משתוקקים לבטא את השם, מתאוים לפרש את האור העליון, מתמלאים צמאה עליונה רווית תענוגים למלא פה תהילת אל אלים. ומרוב יראה טהורה, מעוצם חרדת קודש, שבים אל הדממה, ומיחדים יחודים קדושים, יחודים עליונים, ברינה, בקדושה, בשירה, בחדוה, בטהרה, בחילה, ברעדה, בדיצה. וכל עצמותי תרננה, ומלכות שמים מתעלה, והכבוד העליון מתרומם, ונפשי דורכת עז, והלל וזמרה הנני מתמלא, ושמים וארץ שמחים בשמחתי, וכל הדינים מתמתקים, ושרפים ואראלים מזמרים אתי יחד, ומתקבצים מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה. והכל אומר כבוד, ברוך כבוד אדני ממקומו, ברוך הוא ומבורך שמו הגדול, הנעלם מכל חי וחבוי מכל יש, ועל כל יתגדל ויתנשא סלה.
[24] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[25] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ז.