אין לך יפה מן הצניעות

חטא אדם הראשון ומעשה העגל

אנו מכירים את ההשוואה שבין בריאת העולם למתן תורה. פעמיים נולד העולם, ופעמיים בא המשבר והשתנו נתוני יסוד: בחטא אדם הראשון על משמעותיו הרוחניות, ובחטא העגל ומה שנשתלשל ממנו. בשני המקרים נבע העניין מהקושי לעמוד במתח הנדרש – האדם הראשון נכשל בצד החושי^[1] ורצון הידיעה כאלוקים^[2], והעגל אף הוא יסודו בצד החושי^[3] ובידיעה – "לא ידענו מה היה לו"^[4].

בשני המקרים יש 'אפילוג', מעין סוף מעשה המצביע על המסקנות המתבקשות. הפרידה מגן עדן הביאה 'לבושים', חגורות שעשה אדם הראשון וכתנות עור שעשה הקב"ה^[5]; הירידה הביאה כיסויים לטהרה, מפי שעתה אי אפשר לעמוד בעוצמת האורה, וכיוצא בזה הפרידה מסיני ומעשה העגל הביאו משכן ועורות תחשים^[6].

אם כן, את תולדות האדם אנו מחלקים לשתים, קודם החטא ולאחריו, וכיוצא בדבר בתולדות העם. בין שני המעגלים – האנושי והלאומי – יש קשר. על ישראל העומדים בסיני אמרו חז"ל שבאותה שעה פסקה זוהמתו של נחש:

"בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"^[7].

על כך אמר המשורר בתהילים: "אני אמרתי אלוקים אתם"^[8], ודרשו חז"ל:

"'אני אמרתי אלהים אתם' אלו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה לא היתה גליות ולא מלאך המות שולט בהן… בשעה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אמר הקב"ה אדם הראשון צויתיו מצוה אחת כדי שיקיימנה והשויתיו למלאכי השרת… אינו דין שיהיו הן חיין וקיימין לעולם… כיון שאמרו: 'אלה אלקיך ישראל' בא מות עליהן. אמר הקב"ה בשיטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו ג' שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה אני אמרתי אלהים אתם והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון 'אכן כאדם תמותון'"^[9].

בתווך, במעבר שבין המצב הראשוני, האידאי, לבין המציאות שלאחר החטא – באה הצניעות; אדם וחווה, שקודם לא התבוששו – מתכסים עתה בלבושים, ואצל ישראל בא עתה המסווה על פני משה ועורות התחשים על המשכן.

ואיש לא יעלה עמך

את הצניעות אנו פוגשים אף בהכנות למתן הלוחות השניים. מן הכתוב אנו למדים שבעוד ההכנות למתן הראשון היו פומביות, לעיני אהרון, הזקנים וכל ישראל^[10], הרי שבמתן הלוחות השניים ניצב משה לבדו:

"ויאמר ד' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא"^[11].

פער זה, שבין המתן הראשון לשני, אומר דרשני, ועל כך אמרו בתנחומא:

"הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו, וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא אין לך יפה מן הצניעות שנאמר 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת'"^[12].

הרמב"ן למד מכך שהמתן השני היה רק בעבור משה רבינו:

"עדיין היו עומדים באזהרה ההיא כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות האחרונות, אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון. והטעם בכל זה כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון"^[13].

 ה'אבן עזרא' ראה בכך רמז לאהרון הכהן:

"'ואיש לא יעלה עמך', בעבור שעלה אהרן אל צד ההר ביום מעמד הר סיני"^[14].

 וב'חזקוני' ביאר שזאת בגלל החטא:

"'ואיש לא יעלה עמך', בראשונים כתיב 'עלה אל ד' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל', ובאלו לא עלו שנבאשו ונתרחקו בחטאם"^[15].^[16]

אין לך יפה מן הצניעות

לעומת ביקורתיות זו, ביחס לאופן מתן הלוחות הראשונים, בלשונו של רש"י אנו מוצאים סגנון שונה, שאין בו דופי אלא לקח מוסרי:

"ואיש לא יעלה עמך" – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה. אין לך יפה מן הצניעות"^[17].

דברי רש"י אלו מתעמקים ב'שפת אמת', המסלק אף את הרמיזה לביקורת בדבריו:

"ברש"י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא. אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית'. ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא… אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו… ונפלו גם בנ"י מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אח"כ לכלל חטא העגל. לכן הי' אח"כ העצה בבחי' הצניעות.

ומ"מ גם זה אמת כי לולי התלהבות הקודם בפירסום לא הי' אח"כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע"י שכבר הקדימו בקולי קולות נתקיים אח"כ הצניעות. וזה לימוד לדורות כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום. ואם כי לא יהי' נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא. עכ"ז הוא העצה גם לימי הירידה אח"כ"^[18].

דהיינו, החולשה האנושית הרי היא כנתון, הן בתולדות המין האנושי – בחטא גן עדן, והן בתולדות ישראל – בחטא העגל^[19]. אכן, ההתחלה יש לה להתקיים דווקא בפרהסיה, בהתעוררות ראשונית ובזעזוע יצירתי, בבחינת "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים"^[20] – ועל ידי כן סוף הדבר להתקיים בצניעות^[21]. לאמור הצניעות אינה שוללת את הפרהסיה, ואין בלוחות השניים משום חרטה על הראשונים, אלא בשקלול הכולל יש מקום לשניהם, וזה הוא המקופל בסגנון לשונו הייחודי של רש"י.

צניעותה של אסתר ובית שני

חילופי המדרגות שבין הלוחות הראשונים לשניים – שבים בחילוק שבין בית ראשון לשני, ועל כך עמד ר' צדוק הכהן:

"כל אומה כמו שיש לה רע מיוחד כך יש לה ג"כ איזה ניצוץ קדוש מיוחד שממנה חיותה… וע"ז הוא הגלות לקלוט אותו ‏דבר טוב לישראל… וזה טעם לקיחת אחשורוש לאסתר ‏שהיתה צדקת גמורה ובעלת רוה"ק… ואז לצורך בנין בית ב' שהי' הסתלקות ‏הנבואה, ומ"מ מפורש בפרקי היכלות (פ' כז ופ' כט) כי עיקר רזי תורה לא נגלה אלא בבית ב', וכנודע ‏דאז יסוד תושבע"פ מאנכה"ג. ובאמת חכם עדיף מנביא… רק דהנבואה הוא התגלות מאמר ה' ‏בבירור, והשגה דחכמה הוא בהעלם.

וזה טעם בנין בית ב' ע"י מלכי פרס, כמ"ש בברכות (ח:) בשבח ‏הפרסיים צנועים כו'. שזה הי' ניצוץ קדושה שלהם, מדת הצניעות… ובאמת הם מעלתם היא המביאתם ‏לגיהנם, כי צניעותם הוא כדי למלאות תאותם ביתר שאת… וכן אמרו באחשורוש, שהמלך כחו יותר שכולל כל האומה (מגילה יג.) מגנותו של אותו ‏רשע אתה למד שבחו כו'… ומ"מ לגבי ‏ישראל הוא טוב וזכתה אסתר, כמשז"ל (שם ע"ב) בשכר צניעות שהיתה כו'. והיא קלטה מדת ‏הצניעות הטובה, הצנע לכת עם אלהיך, שגם היא ממדה זו להיות בהעלם ולא בהתגלות.

וזה א"א ‏לקלוט רק מצד או"ה ומכחם, כי מצד שיש רע צריך צניעות, כמ"ש באדה"ר אחר החטא נתחבאו, וכאז"ל (מד"ת תשא לא) בלוחות שניות, אין לך יפה מן הצניעות. והיינו אחר החטא. וכן הי' בית ב' ‏נגד בית א' שהי' בהתגלות. וכאשר היא קלטה מדת הצניעות שבו, שהוא כללות האומה, אז הי' ‏ישועה בהתגלות, כמשאז"ל (מגילה יא.) אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר.

ושמעתי ‏דמגילה לשון התגלות, כי אז נתגלה כי דרך הטבע ג"כ הוא הנהגת הש"י, כי אז הי' ישועה בדרך ‏הטבע, ונגלה לכל דהוא מפעלות הש"י. וזה ראיית כל אפסי ארץ. וישועה בדרך הטבע היינו צניעות ‏והלבשה ולא בנס מגולה. ומ"מ זהו באמת התגלות יותר גם לאפסי ארץ, דהכרה שגם דרך הטבע ‏הוא מהש"י הוא הכרה מגולה יותר. וכן חכמה הגם דהוא בהעלם הוא השגה גדולה מנבואה"^[22].

ההתגלות בבית ראשון הייתה פומבית, בנבואה, ואילו ההתגלות בבית שני הייתה בצנעא, בחכמת התורה. את מידת הצניעות קלטו ישראל מגלות פרס, שזו הייתה מידתם של הפרסיים, וזאת על ידי צניעותה של אסתר. בצנעת בית שני טמונה מעלה יתירה על ההתגלות שבבית ראשון, מפני הגילוי שהטבע נתון אף הוא בהשגחה עליונה; זו היא ישועת הפורים וגילויה של המגילה.

צניעות זו היא העומדת ביסוד הלבושים, המהווים את אחד הצירים סביבם נסובה המגילה. בכך אנו פוגשים כבר בפתח המגילה, וכדברי חז"ל:

"'בהראותו את עושר כבוד מלכותו', אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא 'יקר ותפארת' וכתיב התם 'לכבוד ולתפארת'"^[23].^[24]

וכך ביאר זאת המהר"ל:

"כי היה מוכן אחשוורוש בפרט לכבוד הבגדים, שהבגדים שהם על האדם הם צניעות וכבוד שהאדם מתכסה בהם, ואחשוורוש היה מוכן למידה זאת ביותר, וכמו שאמרו בפ' קמא דברכות: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל בג' דברים אני אוהב את הפרסיים, צנועין באכילתן צנועין בבי הכסא וצנועים בד"א ע"כ, ואחשוורוש שהיה מלך פרס ומדי ראוי לו בשביל זה מלבושי כבוד שהם הצניעות ביותר…"^[25].

ממשיך המהר"ל לבאר שזהו מקור שמה של אסתר על שם מידת הצניעות:

"'ויהי אומן את הדסה'… פירוש כל אומן הילד שהוא מגדל אותו הילד הוא תחת כנפיו ולפיכך אומן הוא לשון מוצנע… וראוי לה זה השם אסתר ביותר כי אסתר נקראת מפני שהיה לה מדת הצניעות וההסתר ודבר זה היה גורם שהיא היתה הגואל… כך שם הדסה גם כן נקרא על ענין זה כי ההדס עליו מחפין את עצמנו עד שהעץ שהוא העיקר הוא מכוסה מן העלין. לכך אמר 'והי אומן את הדסה היא אסתר' ושתי השלימות הדסה על שם שלא היתה מגילה רק מחופה, ושם אסתר על ההסתר הגמור"^[26].

יהודה ובנימין

יסוד זה הוא העומד בבסיס הדיאלוג הסמוי שבין אסתר למרדכי: "ותשלח אסתר בגדים להלביש את מרדכי ולא קיבל"^[27]. בעוד שאסתר באה מזרעו של יוסף, אשר כוחם בצניעותם, הרי שמרדכי יש בו מזרעו של יהודה שכוחם בפרהסיה; אולם הישועה השלמה באה דווקא מליכודם של שני אלו – יהודה ובנימין. כך ב'שם משמואל':

וזהו מה שאמרו ז"ל בש"ס סוטה יוסף קידש ש"ש בסתר לפיכך ניתוסף לו אות ה' משמו של הקב"ה, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, כי כל אחד קידש ש"ש כפי מהותו ומדתו… במהר"ל דאסתר נקראת ע"ש מדתה שהי' לה כח נעלם גדול מעולם המצפון וההסתר עכ"ד, וי"ל שנצרך גואל כזה לעמוד כנגד המן מזרע עשו שהי' לו כח גדול מחמת שהי' רשעתו בהסתר… ע"כ לעמוד נגד המן הי' צריכין לגואל מזרע רחל שתפסה פלך שתיקה שיהי' לו כח נסתר וע"כ כפי מדתה שלחה בגדים להלביש את מרדכי, היינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שרמזה לו שצריכין לעשות הכל בהסתר ובהצנע לעומת כחו של המן, אך מרדכי לא קיבל וכבר הגדנו טעם בזה… וזהו הענין שמרדכי הי' בא משני שבטים שבט יהודה ובנימין, שיהי' בו שני הכחות, כח בנימין בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה למשוך הישועה ממקום היותר עליון, וגם כח יהודה בהתגלות למשוך הישועה מטה מטה, אסתר תמשוך ממקום עליון גבוה ומרדכי ימשוך גם למטה מטה, ושניהם כאחד הם בקדושה לעומת המן ואחשורוש בטומאה, וע"כ לא קיבל הבגדים, היינו לעשות מעשהו בהסתר לבד, כי ענין זה של בגדים היינו לעשות בהסתר שייך רק לאסתר, וע"כ בדידה כתיב ותלבש אסתר מלכות וגו'…"^[28].

יין המשומר בענביו

גילוי זה העולה מן ההסתר הוא כוחו של היין האצור בענבים, המגלה את הסוד על ידי דריכתו, כדברי בעל 'שם משמואל':

"ולפי האמור יתפרש לנו דברי המדרש הנצב פתח דברינו שדורך ענבים זה יהודה שנאמר כי דרכתי לי יהודה קשת ומושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידן למצרים, והוא תמוה כנ"ל, אך לפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה מהותו של יין הוא מסתתר בענבים ומשקים מפקד פקידי, וע"י הדריכה מוציאין אותו מתוך ההעלם אל הגלוי וקנה לו שם חדש יין, וע"כ כל מהותו הוא נגלה ומשמיע קול כמ"ש והשיקו היקבים יין, היפוך משמן שהוא בחשאי, ואינו משמיע קול כשמריקין אותו מכלי לכלי, וע"כ פעולת היין הוא נמי לגלות את הנעלם, כמהותו כן פעולתו, כאמרם ז"ל משנכנס יין יצא סוד וכתיב 'תירוש ינובב בתולות', וברש"י יומא (ע"ו:) זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה, ולפי דרכינו הנ"ל במהות ומדת יהודה יובן שפיר, שדריכת ענבים שהוא המציא את היין שהי' בהעלם בענבים, וע"י הדריכה מוציאו לחוץ להיות נגלה, הוא דוגמא למהות ומדת יהודה בעבודה להוציא את האהבה הטמונה במסתרי לבו של אדם להיות נגלה בחוץ ע"י התלהבות רשפי' רשפי אש…"^[29].

אמצאך בחוץ אשקך

מכאן גדולתו של יום הפורים.

לפני כמה שנים חי בירושלים יהודי שהיה שתקן גדול, שיא הצניעות; ר' דוד הנזיר. לא זו בלבד שהיה נוהג בשתיקה בארבעים יום של אלול, בשבתות ובמועדים, אלא גם בימים כתיקונם לא היה מרבה בדיבור. כשהיינו נכנסים אליו כמה פעמים, והיינו מנסים למתוח אותו שידבר עוד ועוד, הוא היה מסתכל על השעון ואומר: 'כשהמחוג יגיע לספרה הזו והזו נפסיק לדבר'. דהיינו הנזיר הרגיש שכדי שהעולם שלך יהיה פנימי אתה צריך שלא לדבר הרבה.

סיפר לי פעם, ששנה אחת בא לסעודת פורים בבית הרב קוק, והבית היה פתוח לכל מיני יהודים, גם הצאן והבקר, ומלבד בני עליה היו באים לראות ולשתות גם יהודים בלי ביקורת, שלא תמיד היו מתנהגים יפה. ר' דוד היה בעל נפש מאוד מעודנת, ושנה לאחר מכן הוא החליט לא לבוא. למחרת שאל אותו הרב: ר' דוד, למה לא נפגשנו אתמול? התחמק ר' דוד. אמר לו הרב: אתה לא יודע שבפורים אני אומר דברים שאני לא אומר כל השנה?^[30]

ר' דוד סבר לא לבא מחמת הצניעות, ולא ידע שבפורים הרב עולה לגן עדן, ובגן עדן מדברים בלי לבושים, בלי כיסוים, שם מדברים קודם מעשה העגל, בדרגה של פרהסיה הגדולה ביותר. עכשיו לא עת של צניעות.

אבל בשביל לבוא לדרגה כזו של התגלות הצד הפנימי – צריכים לדרוך ענבים, לסחוט, לחפש את האני שלך המקופל עמוק כל כך, ולהוציא אותו בשמחה הגדולה הזאת. לא סתם כך ניגשים לסעודת הפורים.

ואם הדברים אמורים בפורים שבכל שנה ושנה, על אחת כמה וכמה בפורים המעובר, כשהרעיון מעובר וצריכים ליילד ולגלות אותו, ולא לחינם חודש אדר ופורים הם המעוברים^[31]. "אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה בלבד"^[32], אמרו במשנה, דהיינו הגילוי בלבד הוא שיהיה בפורים השני אבל באדר ראשון זה עמוק מכל עמוק.

כשאדם יסלול לעצמו את הדרך בתפילה, ביראת שמים, בכל עולמו הרוחני – אזי הוא יכול לבוא לדרגה המופלאה של הגילוי בפרהסיה, של מתן תורה הראשון; בעבודה של פורים אפשר להדביק את השברים של הלוחות.

בהכנותינו לפורים נעמיק את בחינת בנימין – כדי שתהא התגלות יהודה. אפשר מצד אחד להתחפש, ש'אין לך יפה מן הצניעות', להתלבש בלבושים שעשה ד' אלוקים לאדם, ומצד שני – לאחר שמחדדים פרסיות זו מגיעים לדרגה המופלאה של "אמצאך בחוץ אשקך – גם לא יבוזו לי"^[33].

---

נמצאנו למדים:^[34]

פעמיים נולד העולם – בבריאת העולם ובמתן תורה, ופעמיים בא המשבר – בחטא אדה"ר ובחטא העגל. המשבר הכפול הוליד את הצורך בלבושים, בצניעות, כך אצל אדם וחווה וכך אצל ישראל במשכן. שינוי מצב זה, בין קודם החטא לאחריו, אנו פוגשים אף בשוני שבין לוחות ראשוניים לשניים – בעוד הראשונים ניתנו בפרהסיה, הרי שהשניים ניתנו בצנעא. בסיבת הדבר אמרו במדרש שהפרהסיה היא שהביאה לשבירתם של הראשונים, ובעקבות כך הלכו המפרשים. ברש"י אנו מוצאים לשון מיוחדת, המשבחת את הצניעות מחד, ומאידך שוללת את הביקורת על הפרהסיה. דבריו התעמקו ב'שפת אמת', שעמד על החולשה האנושית כנתון, וביאר את הצורך בהתלהבות הראשונית שתביא לסוף לקיום הדבר בצניעות. חילופי המדרגות שבין הלוחות הראשונים לשניים שבים במעבר בין בית ראשון לשני, כאשר בשני שלטה הצניעות, מידה שנלקטה מגלות פרס על ידי אסתר הצנועה. זו גדולתו של בית שני, המגלה שאף הטבע נתון בהשגחה, וזוהי ישועת פורים וגילוי המגילה. צניעות זו היא העומדת אף ביסודם של הלבושים, החורזים את המגילה, כדוגמת בגדי אחשוורוש – בגדי כה"ג, והבגדים ששולחת אסתר למרדכי וזה האחרון לא מקבלם. אסתר, מזרע יוסף, כוחה בלבושים, בצניעות, אולם מרדכי, מזרע יהודה, כוחו בפרהסיה; ודווקא בשילובם של השניים באה הישועה. יסוד זה מתגלה ביין האצור בענבים, שעל ידי דריכתו יוצא הסוד הטמון בליבו של אדם. זו גדולת הפורים – ההתעלות לדרגה שקודם החטא, בה מדברים בלי כיסויים. אכן, כדי להגיע לדרגה זו יש לדרוך היטב את הענבים, לסלול בצניעות את הדרך לגילוי האישי, והדברים מתעצמים בשנה המעוברת; בעבודה של פורים ניתן להדביק את שברי הלוחות, עד שמגיעים לדרגה המופלאה של 'אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי'.^[35]

---

[1] ראה 'מורה נבוכים'.

[2] ראה 'הגיונות מקרא'.

[3] ראה 'כוזרי' מאמר א, צז.

[4] שמות לב, א.

[5] "בראשית ג, ז: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת". שם שם כא: "ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם". ראה בהירש שאף חסד לזולת יש כאן – התורה תחילתה חסד, עיי"ש.

[6] ראה 'קדושת השבת' עמ' 15. 'שם משמואל' תרומה עמ' צה מערכה על העולם והמשכן. וראה עוד שיחה לפרשת פקודי שנערכה בשנת התשע"ט.

[7] שבת קמו ע"א.

[8] תהילים פב, ו.

[9] שמות רבה לב, א.

[10] והגדילו מדרשי חז"ל שצירפו אף את העולם כולו.

[11] שמות לד, א-ג.

[12] תנחומא כי תשא, לא. וכיוצא בזה תנחומא מקץ ח: "וכן אתה מוצא בלוחות הראשונות, על ידי שניתנו בגדולה נשתברו שנאמר: 'וכל העם רואים את הקולות', אבל הלוחות השנים כשניתנו לא ראה אותם אלא משה שנאמר: 'ואיש לא יעלה עמך וגם איש לא ירא בכל ההר". וראה עוד 'תורה שלמה' לד, אות כז.

[13] רמב"ן שמות לד, ג.

[14] 'אבן עזרא' שם.

[15] 'חזקוני' שם.

[16] ובאברבנאל: "השאלה הב' למה נהג בלוחות השניות האלה יותר קדושה מבלוחות הראשונות אם במה שאמר כאן ואיש לא יעלה עמך. ובראשונות אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וגו'. גם אמר כאן גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ולא נאמר ככה בלוחות הראשונות. כאלו היו השניות שפסל משה יותר קדושות מהראשונות שפסל השם יתברך… לפי שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעכ"ז לא נמנעו מחטוא כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים אישי' לא יעלה עמו… גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ירמוז להמון בני ישראל שהיו בוערים בעם בלתי בעלי שכל כצאן וכבקר שלא יעמדו מנגד ההר רואים את הכבוד לעיני בני ישראל כראשונה. הנה אם כן לא צוה יתברך על זה להיות יותר קדושה בלוחות האחרונות מהראשונות. אלא מפני הדברים שקרו גזר שיעשה כן וחז"ל אמרו לוחות ראשונות שנתנו בפומבי שלטה בהון עינא בישא לוחות שניות שלא נתנו בפומבי לא שלטה בהון עינא בישא. ולכן צוה יתברך שלא יראה אדם אחר בלוחות האלה".

[17] רש"י שם.

[18] 'שפת אמת' כי תשא תרל"ט, וממשיך שם עוד:" והאמת כי מקודם היו בנ"י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת. וכמו לעתיד לבוא שיהי' עבודת הבורא ית' בפרהסיא. רק בעוה"ז צריך להיות בהסתר. ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית'. אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט"א השולטים בעלמא דשיקרא. צריכין בע"כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ"ל. ואמרנו לשון זה אין יפה מן הצניעות הוא כלשון משנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה"ב ביתר שאת אך יש חן לפניו ית' בעבודת האדם בעוה"ז יותר. וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית' אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור".

[19] והן בתולדות בית ראשון ובית שני, כפי שנראה להלן.

[20] תהילים קכז, ד.

[21] ועל דרך זו ההכנה לפורים.

[22] 'צדקת הצדיק' רנו. וע"ע שם שהאריך בזה.

[23] מגילה יב ע"א.

[24] וכן אצל מרדכי (אסתר ד, ד): "ותשלח בגדים להלביש את מרדכי" (כדלהלן); "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח, טו). וראה עוד 'תפארת שלמה' פורים עמ' צו.

[25] 'אור חדש' ד"ה 'בהראותו' (עמ' פא). וראה שיחה לפרשת פקודי שנערכה בשנת התשע"ט.

[26] 'אור חדש' ד"ה ויהי אומן' (עמ' קיד).

[27] אסתר ד, ד.

[28] 'שם משמואל' מקץ תרע"ט. ועיי"ש שהאריך בזה. וראה עוד 'לקוטי מאמרים' עמ' 161, ושם עמ' 179. וב'לבושיו של בנימין'.

[29] שם ויגש תרע"ח. ועיי"ש באריכות.

[30] ראה 'מועדי הראי"ה' פרק כ (עמ' 246).

[31] ראה שיחה לפרשת משפטים שנערכה בשנת התשפ"ב.

[32] מגילה א, ד.

[33] שיר השירים ח, א.

[34] תוספת זו הינה מדברי העורך.

[35] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"א והתשנ"ה.