פרשת שבוע

משה ויהושע, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה שבת של פרשת האזינו: "שבת של דיו-זוגי היתה, ניטלה רשות מזה ונתנה לזה", כך

למען ישמעו ויראו פרשת טעמי המצוות, מטרתן ותכליתן – פרשה סבוכה ומורכבת היא. בעניין זה נאמרו דברים בספרות חז"ל, בספרות

נזכר בכתבי ר' נחמן שהשמחה בראש השנה מקורה בכך שבכל שנה הקב"ה מנהג את עולמו יפה יותר; וברור שהיסוד הוא

מאז ימי הגאונים והראשונים נזכר המנהג לברך את החודש בשבת הסמוכה לראש החודש[1], ואף יש כעין ראיות לכך כבר בירושלמי[2].

מושג ה'זכירה' בשבת כפול: ביחס למעשה בראשית וביחס ליציאת מצרים. אך בעוד ש"זכר למעשה בראשית" נזכר גם בתפילה[1] – הרי

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שקודם ראש השנה[1]. ישנם שני יסודות המקשרים בין פרשה זו לזמן זה. האחד הוא היחס

פלא הוא על אנשינו שרגילים הם למחשבה רחבה, אך כשמציגים בפניהם כיוון אחד על יחידותו בהבלטה יתרה – מתעוררת מיד

ההתחדשות בשבת ובתשובה תיאור השבת בנבואה פותח במילים: "אם תשיב משבת רגלך"[1], ונמצאת למד שהשיבה מההרגל וההימנעות ממנו היא היסוד

לפרשתנו ייחודיות על פני רבות מפרשיות התורה, במה שנוגע לקריאתה בציבור. כך שנינו בברייתא: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר

החל מספרות התנאים ועד למחשבת החסידות מודגש הקשר החזק שבין שבת לתשובה. ראוי לברר קשר זה, ונבקש לעמוד על כך